Harav Eliyahoo Ovadia

Harav Eliyahoo Ovadia

עוֹצמת העצמוּת שבתוכינו – חוברת א'

[pdf-light-viewer id="7023"]
חוברת ראשונה בסדרה – להורדה
מתוך שיעוריו של הרב אליהו עובדיה שליט”א

עוֹצמת העצמוּת שבתוכינו

עָמַדְתִּי מוּלָם וְהָיִיתִי דֵּי מֻפְתָּע. נָכוֹן, הָיִיתִי רָגִיל לָזֶה שֶׁתַּלְמִידִים בְּכִתָּה קְטַנָּה (“מְקַדֶּמֶת”…), מְאֹד לֹא מַעֲרִיכִים אֶת עַצְמָם, אֲבָל לְעוֹצְמָה כָּזוֹ שֶׁל הִתְנַגְּדוּת לֹא מַמָּשׁ צִפִּיתִי.
הָיִינוּ בַּשָּׁבוּעַ הָרִאשׁוֹן שֶׁל תְּחִלַּת הַשָּׁנָה. רַק הִתְחַלְתִּי לְהַכִּיר אֶת הַכִּתָּה הַקְּטַנָּה שֶׁלִּי. הֵם הָיוּ 6 תַּלְמִידִים בְּגִיל 17 .
כְּשֶׁאָמְרוּ לִי שֶׁאֲחַנֵּךְ אֶת כִּתָּה י”ב (“הַמְּקַדֶּמֶת…”), דַּוְקָא שָׂמַחְתִּי. חָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי שֶׁזּוֹ הִזְדַּמְּנוּת טוֹבָה לְהָכִין אוֹתָם בֶּאֱמֶת לַחַיִּים, וְלֹא רַק בַּתְּחוּם הַלִּמּוּדִי.
בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַחֹפֶשׁ תִּכְנַנְתִּי אֵיךְ כִּתָּה י"ב "תָּעוּף עַל עַצְמָהּ". הֵכַנְתִּי מַעַרְכֵי שִׁעוּרִים מְיֻחָדִים, פְּעִילוּת שֶׁל הִתְנַדְּבוּת, שְׁבוּעַ עֲבוֹדָה וְעוֹד דְּבָרִים שֶׁבְּעֵינַי הָיוּ
מַגְנִיבִים וַחֲשׁוּבִים. הָיִיתִי בָּטוּחַ שֶׁתִּהְיֶה הִתְלַהֲבוּת כְּלָלִית…
בְּבַת אַחַת הַכֹּל נֶהֱרַס לִי מוּל הַפָּנִים…
לֹא הָיָה עִם מִי לְדַבֵּר…
הַפַּרְצוּפִים מוּלִי נִרְאוּ לִי מְיֹאָשִׁים לְגַמְרֵי מֵעַצְמָם, וְחַסְרֵי מוֹטִיבַצְיָה וְרָצוֹן לַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ חָדָשׁ…
הָיוּ לִי כַּמָּה שְׁנִיּוֹת כְּדֵי לַחֲשֹׁב מַה לַּעֲשׂוֹת, וְאָז נִזְכַּרְתִּי…
"אֲנִי רוֹצֶה לְסַפֵּר לָכֶם מַשֶּׁהוּ אִישִׁי מֵהַחַיִּים שֶׁלִּי".
רָאִיתִי שֶׁהָעֵינַיִם שֶׁלָּהֶם נִדְלְקוּ בְּצִפִּיָּה.
"אֲנִי חוֹזֵר אֲחוֹרָה לֹא מְעַט שָׁנִים, אֶל הַזְּמַן שֶׁבּוֹ אֲנִי הָיִיתִי כִּמְעַט בַּגִּיל שֶׁלָּכֶם. הָיִיתִי בֶּן 20 , וְלָמַדְתִּי בְּשִׁעוּר ב' בִּישִׁיבָה גְּבוֹהָה.
אֲנִי זוֹכֵר אֶת עַצְמִי מַשְׁקִיעַ בַּלִּמּוּד. הָיִיתִי קָם בַּזְּמַן לַתְּפִלּוֹת, אוֹכֵל, וְרָץ לִלְמֹד עִם רָצוֹן לִכְבּוֹשׁ אֶת הָעוֹלָם… כָּכָה זֶה הָיָה יוֹם אַחֲרֵי יוֹם, שָׁבוּעַ אַחֲרֵי
שָׁבוּעַ. כְּלַפֵּי חוּץ נֶחְשַׁבְתִּי כְּבָחוּר רְצִינִי, מַשְׁקִיעָן וּמַתְמִיד, וְגַם הָיָה לִי מַעֲמָד חֶבְרָתִי…
אֲבָל כְּלַפֵּי פְּנִים הָיִיתִי מִסְתּוֹבֵב כָּל הַזְּמַן עִם תְּחוּשׁוֹת קָשׁוֹת:
“אֲנִי לֹא מַסְפִּיק מְנַצֵּל אֶת הַזְּמַן…
אֲנִי לֹא בֶּאֱמֶת מֵבִין וְזוֹכֵר אֶת מַה שֶׁאֲנִי לוֹמֵד…
חֲבָל שֶׁלֹּא לָמַדְתִּי אֶת זֶה בִּמְקוֹם אֶת זֶה…”.
כַּמּוּבָן הָיִיתִי עָסוּק כָּל הַזְּמַן גַּם בְּהַשְׁוָאָה לַחֲבֵרִים שֶׁלִּי:
“הוּא לוֹמֵד יוֹתֵר בִּרְצִינוּת…
הוּא בֶּטַח יוֹתֵר מֵבִין מִמֶּנִּי…
הוּא בֶּטַח יוֹתֵר יַצְלִיחַ…”.
בְּקִצּוּר, הָיִיתִי עָסוּק כָּל הַזְּמַן בְּבִטּוּל פְּנִימִי שֶׁל עַצְמִי, וּבְבִּקּוֹרֶת עַצְמִית אֵין-סוֹפִית!
כָּל מַה שֶּׁהָיִיתִי בּוֹנֶה בְּמֶשֶׁךְ הַיּוֹם, הַשָּׁבוּעַ וְהַחֹדֶשׁ – הָיִיתִי יָכוֹל לַהֲרֹס בְּקַלּוּת בְּכַמָּה דַּקּוֹת עַל יְדֵי הַמַּחְשָׁבוֹת הָאֵלּוּ שֶׁחָזְרוּ עַל עַצְמָן שׁוּב וָשׁוּב.
הַדָּבָר הֲכִי גָּרוּעַ הָיָה שֶׁאֲנִי בֶּאֱמֶת הֶאֱמַנְתִּי בָּהֶן, וְהָיִיתִי מְשֻׁכְנָע לַחֲלוּטִין שֶׁאֵין מַה לַּעֲשׂוֹת…”.
עָצַרְתִּי וְשָׁתַקְתִּי לְרֶגַע. הַדִּבּוּר עַל הַתְּקוּפָה הַהִיא לֹא הָיָה לִי קַל אֲפִילוּ שֶׁעָבְרוּ הַרְבֵּה שָׁנִים מֵאָז.
“וּמַה קָרָה אָז?”, שָׁאַל גִּלְעָד בְּסַקְרָנוּת.
“קָרָה מַשֶּׁהוּ מְאֹד מְעַנְיֵן! וּכְאִלּוּ מַמָּשׁ בְּמִקְרֶה: בְּאֶחָד הָעֲרָבִים הָלַכְתִּי עִם הַמִּשְׁפָּחָה לְבַר מִצְוָה שֶׁל בֶּן דּוֹד שֶׁלִּי. הָאֵרוּעַ הִתְקַיֵּם בְּאוּלָם שֶׁל אֶחָד
מִבָּתֵּי הַכְּנֶסֶת בִּירוּשָׁלַיִם. בְּאֵיזֶה שֶׁהוּא שָׁלָב, יָצָאתִי מֵהָאוּלָם וְעָלִיתִי אֶל קוֹמַת הַכְּנִיסָה, וְאָז אֲנִי רוֹאֶה חֶדֶר קָטָן בּוֹ יוֹשֶׁבֶת קְבוּצַת אֲנָשִׁים עִם אֵיזֶה רַב.
חָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי שֶׁאֵיזֶה עוֹד שִׁיעוּר בְּדַף יוֹמִי אוֹ מַשֶּׁהוּ כָּזֶה, אֲבָל כְּשֶׁהִתְקָרַבְתִּי קְצָת יוֹתֵר, שָׁמַעְתִּי דִּבּוּרִים שֶׁאַף פַּעַם לֹא שָׁמַעְתִּי! פָּשׁוּט לָקַחְתִּי כִּסֵּא
וְהִתְיַשַּׁבְתִּי לִשְׁמוֹעַ…
הַחֲבוּרָה שָׁם כָּלְלָה כְּ 15- אֲנָשִׁים, שֶׁהָיוּ מְאֹד נֶחְמָדִים וּמַסְבִּירֵי פָּנִים. יָשַׁבְתִּי שָׁם דַּקּוֹת אֲרֻכּוֹת וְהִקְשַׁבְתִּי בְּסַקְרָנוּת הוֹלֶכֶת וְגוֹבֶרֶת.
הִתְבָּרֵר לִי שֶׁזּוֹ חֲבוּרָה סוֹדִית, שֶׁנִּפְגֶּשֶׁת אַחַת לְשָׁבוּעַ וְעוֹשָׂה עִם עַצְמָהּ עֲבוֹדַת נֶפֶשׁ מְאֹד מְיֻחֶדֶת.
לֹא הֵבַנְתִּי אָז עַל מַה בְּדִיוּק מְדֻבָּר, אֲבָל כֵּן הֵבַנְתִּי שֶׁרַק אֲנָשִׁים רְצִינִיִּים וּמְחֻיָּבִים בֶּאֱמֶת לְעַצְמָם יְכוֹלִים לִהְיוֹת בַּחֲבוּרָה הַזֹּאת.
חִכִּיתִי בְּקֹצֶר רוּחַ לְסִיּוּם הַמִּפְגָּשׁ כְּדֵי לְדַבֵּר עִם הָרַב שֶׁהִנְחָה אֶת כָּל הַחֲבוּרָה.
סִפַּרְתִּי לוֹ קְצָת עַל עַצְמִי, וְתוֹךְ כַּמָּה שְׁנִיּוֹת הוּא יָדַע לְסַפֵּר לִי בְּדִיּוּק עַל הַתְּחוּשׁוֹת שֶׁלִּי וְעַל מַעֲרֶכֶת הַבִּקֹּרֶת הָעַצְמִית שֶׁלִּי.
“זוֹ בְּעָיָה יְדוּעָה, לְצַעֲרִי, אֵצֶל הַרְבֵּה בַּחוּרִים צְעִירִים, וְהִיא מַמְשִׁיכָה גַּם אֵצֶל אֲנָשִׁים מְבֻגָּרִים. אֲנַחְנוּ בּוֹנִים אֶת עַצְמֵנוּ – וְהוֹרְסִים, וְשׁוּב בּוֹנִים וְהוֹרְסִים – עַד
שֶׁאֲנַחְנוּ מַפְסִיקִים לְהָעִיז וְלִבְנוֹת…”.
“אָז מַה עוֹשִׂים, כְּבוֹד הָרַב? אֵיךְ מַפְסִיקִים אֶת הַדָּבָר הַזֶּה?”, שָׁאַלְתִּי בִּתְחוּשָׁה שֶׁל כְּאֵב.
“אֲנִי מַצִּיעַ לְךָ לָבוֹא וְלִשְׁמֹעַ מַה קּוֹרֶה כָּאן בַּחֲבוּרָה הַזּוֹ. אֲבָל דַּע לְךָ שֶׁאַתָּה צָרִיךְ לִהְיוֹת רְצִינִי וַאֲמִתִּי עִם עַצְמְךָ. הַחֲבוּרָה לֹא מְיֹעֶדֶת לְמִי שֶׁאֵין לוֹ רָצוֹן לַעֲבוֹד
עַל עַצְמוֹ, אוֹ לְמִי שֶׁחַי כָּל הַזְּמַן בְּתֵרוּצִים לָמָּה הוּא לֹא יָכוֹל לַעֲשׂוֹת עֲבוֹדָה אִישִׁית פְּנִימִית.
תַּגִּיעַ לַמִּפְגָּשׁ הַבָּא, וְאָז נִרְאֶה אֵיךְ נִתְקַדֵּם. תַּגִּיעַ בַּזְּמַן!”
הֹודֵיתִי לָרַב עַל הַהַצָּעָה, וְיָצָאתִי מִשָּׁם עִם הֲמוֹן מַחְשָׁבוֹת וּשְׁאֵלוֹת עַל הַדֶּרֶךְ שֶׁלִּי עַד הַיּוֹם.
בַּשָּׁבוּעַ שֶׁלְּאַחַר מִכֵּן, הִגַּעְתִּי לַמִּפְגָּשׁ שֶׁל הַחֲבוּרָה, וְהִתְחַלְתִּי לְסַכֵּם אֶת הַדְּבָרִים הַמְאֹד מְיֻחָדִים שֶׁשָּׁמעַתְּיִ שָׁם.
מֵעֵבֶר לַהַשְׁפָּעָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל הַדְּבָרִים שֶׁשָּׁמַעְתִּי שָׁם – עַל עַצְמִי, הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁחָשׁוּב מְאֹד שֶׁכָּל הוֹרֶה, אִישׁ חִנּוּךְ, רֹאשׁ יְשִׁיבָה, אַבְרֵךְ אוֹ תַּלְמִיד יְשִׁיבָה – יִשְׁמְעוּ
אֶת הַדִּבּוּרִים הַמְּיֻחָדִים הָאֵלּוּ, וְלָכֵן סִכַּמְתִּי אוֹתָם כְּמוֹת שֶׁנֶּאֶמְרוּ”.

המפגש הראשון – הקדמה לנושא

אָז כְּמוֹ שֶׁסִּכַּמְנוּ, הָעֲבוֹדָה שֶׁלָּנוּ בַּמִּפְגָּשִׁים הַקְּרוֹבִים תִּהְיֶה בִּתְחוּם הַמִּדּוֹת וַעֲבוֹדַת הַנֶּפֶשׁ.
חָשַׁבְתִּי לִפְתֹּחַ וּלְדַבֵּר עַל נוֹשֵׂא שֶׁנּוֹגֵעַ לְכֻלָּנוּ בְּחַיֵּי הַיּוֹם-יוֹם:
הֻרְגַּלְנוּ לִלְמֹד וְלַחֲשֹׁב שֶׁזֶּה יוֹתֵר נָכוֹן, אֲמִתִּי וְרוּחָנִי לִהְיוֹת בְּמַצָּב שֶׁל בִּטּוּשׁ עַצְמִי גָּמוּר.
הַרְבֵּה מְאֹד סְפָרִים עוֹסְקִים בְּהַגְדָּרַת הַמֻּשָּׂג שֶׁנִּקְרָא: “עֲנָוָה”, וְאַתָּה יָכוֹל לְקַבֵּל אֶת הָרֹשֶׁם הַמֻּטְעֶה שֶׁעֲנָוָה פֵּרוּשָׁהּ בִּטּוּל וּמְחִיקַת הָאִישִׁיּוּת שֶׁלְּךָ.
זֶה כְּאִלּוּ שֶׁאוֹמְרִים לְךָ: תִּזָּהֵר מִגַּאֲוָה – זֶה דָּבָר מְאֹד מְסֻכָּן, וְלָכֵן אַל תַּחְשֹׁב וְאַל תַּרְאֶה שֶׁאַתָּה מְיֻחָד בְּמַשֶּׁהוּ. שְׁמוֹר עַל פְּרוֹפִיל נָמוּךְ, וְתוֹרִיד אֶת הָרֹאשׁ.
הַמֶּסֶר הַזֶּה חוֹזֵר עַל עַצְמוֹ לְאֹרֶךְ מֵאוֹת שָׁנִים, וּבְוַרְיַאצְיוֹת שׁוֹנוֹת, וְהוּא עוֹבֵר דֶּרֶךְ הוֹרִים וּמְחַנְּכִים שֶׁגַּם הֵם חוֹשְׁבִים שֶׁזֶּה הַפֵּרוּשׁ הַנָּכוֹן שֶׁל עֲנָוָה.
מָה הַתּוֹצָאוֹת שֶׁל מְסָרִים כָּאֵלּוּ?
יְכוֹלִים לְהִסְתּוֹבֵב מֵאוֹת יְלָדִים, בַּחוּרִים וַאֲנָשִׁים מְלֵאֵי עֹמֶק, כִּשְׁרוֹנוֹת וְהַתְמָדָה בְּלִמּוּד תּוֹרָה, שֶׁבֶּאֱמֶת מְיֻחָדִים בִּתְחוּמִים רַבִּים – אֲבָל הֵם בְּטוּחִים שֶׁזֶּה לֹא נָכוֹן, וַאֲפִילוּ אָסוּר, לְהַרְאוֹת וּלְפַתֵּחַ אֶת
הַמְּיֻחָד שֶׁבְּתוֹכָם.
מִצַּד אֶחָד הֵם יְכוֹלִים לִהְיוֹת מְלֵאֵי אֵשׁ קֹדֶשׁ שֶׁל דְּבֵקוּת וְהִתְעַלּוּת שֶׁבּוֹעֶרֶת בְּתוֹכָם, וּמִצַּד שֵׁנִי, בְּרֶגַע קָטָן אֶחָד, הֵם מְכַבִּים אֶת הַכֹּל בְּבִקֹּרֶת קָרָה כַּקֶּרַח, וְחוֹזְרִים לִהְיוֹת שְׁקֵטִים וְלִזְרוֹם עִם הַחַיִּים הָרְגִילִים.
הַאִם בְּדֶרֶךְ כָּזוֹ נִתָּן בֶּאֱמֶת לִגְדוֹל בַּתּוֹרָה, בִּתְפִלָּה, בַּעֲבוֹדַת ה’ בִּדְבֵקוּת וּבְשִׂמְחָה? בְּוַדַּאי שֶׁלֹּא!
הַדֶּרֶךְ הַזּוֹ, שֶׁאֲנַחְנוּ נִקְרָא לָהּ בְּשֵׁם “דֶּרֶךְ בִּטּוּל הָאִישִׁיּוּת (הכוונה לביטול במובן השלילי שמוביל לתוצאות שמתוארות להלן. בהמשך החוברת נדבר על ההכנעה האמיתית.)”, מוֹבִילָה אֲנָשִׁים לְקַטְנוּת, לְעַצְבוּת, לְחֹסֶר בִּטָּחוֹן עַצְמִי וּלְהַקְטָנַת רֹאשׁ. בַּדֶּרֶךְ הַזּוֹ אֵין אֶפְשָׁרוּת לְהַצְמִיחַ אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים. זוֹ לֹא הַדֶּרֶךְ לְהַצְמִיחַ גְּדוֹלֵי תּוֹרָה, גְּדוֹלֵי תְּפִלָּה, וּגְדוֹלִים בַּעֲבוֹדַת ה’ וְיִרְאַת ה’.
כְּדֵי לְהַסְבִּיר מַהִי בֶּאֱמֶת עֲנָוָה, הַכְנָעָה וְשִׁפְלוּת אֲמִתִּיִּים, נִצְטָרֵךְ בַּמִּפְגָּשִׁים הַבָּאִים שֶׁלָּנוּ לְהָבִין כַּמָּה דְּבָרִים:

  1. מַהוּ שֹׁרֶשׁ הַהִסְתַּכְּלוּת הַזֹּאת? מֵהֵיכָן הִיא נוֹבַעַת?
  2. לָמָּה אֲנָשִׁים לֹא פּוֹעֲלִים אַחֶרֶת?
  3. מַהֶן הַהַגְדָּרוֹת הָאֲחֵרוֹת?
  4. אֵיךְ רוֹכְשִׁים בַּפֹּעַל וּבְדֶרֶךְ מַעֲשִׂית אֶת מִדַּת הָעֲנָוָה וְהַשִּׁפְלוּת הָאֲמִתִּיִּים?

אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁהַדְּבָרִים שֶׁנֹּאמַר כָּאן אוּלַי לֹא יִהְיוּ חֲדָשִׁים מִצַּד עַצְמָם, אֲבָל הֵם כֵּן מְהַוִּים חִדּוּשׁ כֵּיוָן שֶׁמְּעַט מְאֹד מַצִּיגִים אֶת הַדְּבָרִים בַּצּוּרָה הַזּוֹ.
אֲנִי מַדְגִּישׁ שֶׁזֶּה תַּהֲלִיךְ שֶׁלּוֹקֵחַ זְמַן. אַחֲרֵי שָׁנִים שֶׁל חִנּוּךְ מִסּוּג מְסֻיָּם, תְּנוּ לְעַצְמְכֶם זְמַן כְּדֵי לְהָבִין אֶת מַה שֶּׁנֹּאמַר בַּהֶמְשֵׁךְ. חָשׁוּב גַּם לַעֲשׂוֹת אֶת הָעֲבוֹדָה שֶׁל הַתַּרְגִּילִים שֶׁנַּצִּיג בַּהֶמְשֵׁךְ.
אֲנִי מַאֲמִין שֶׁמִּי שֶׁיִּהְיֶה מוּכָן לַעֲשׂוֹת עִם עַצְמוֹ אֶת הָעֲבוֹדָה הַפְּנִימִית הַזֹּאת, יֵצֵא מִכָּאן אָדָם אַחֵר לְגַמְרֵי, בְּהִסְתַּכְּלוּת עַל עַצְמוֹ וְעַל כָּל הַסְּבִיבָה.

המפגש השני

רֵאשִׁית, חָשׁוּב לִי לְהַדְגִּישׁ דָּבָר מְאֹד חָשׁוּב: כָּל מַה שֶׁנַּגִּיד כָּאן אֵינֶנּוּ בָּא לִשְׁלֹל, ח”ו, שׁוּם גִּישָׁה אוֹ שִׁיטָה אֲחֵרִים.
יֶשְׁנָן הַרְבֵּה שִׁיטוֹת וְהַדְרָכוֹת שֶׁמּוֹפִיעוֹת בַּסְּפָרִים, וְכָל אַחַת חֲשׁוּבָה וּכְבוֹדָהּ בִּמְקוֹמָהּ מֻנָּח. יֶשְׁנָם דְּבָרִים וְשִׁיטוֹת שֶׁיְּעִילִים מְאֹד בִּזְמַן וּבְמָקוֹם
מְסֻיָּמִים )לְמָשָׁל, בִּתְקוּפַת הַגָּלוּת(, וְיֶשְׁנָם דְּבָרִים וְשִׁיטוֹת שֶׁהֵם יְעִילִים בִּזְמַן וּמָקוֹם אֲחֵרִים.
מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ רוֹצִים לְהַרְאוֹת הוּא שֶׁיֵּשׁ עוֹד דֶּרֶךְ לְהִסְתַּכֵּל עַל הַדְּבָרִים, וְכָל מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ אוֹמְרִים זֶה שֶׁכָּל אֶחָד צָרִיךְ לִהְיוֹת מַסְפִּיק פָּתוּחַ כְּדֵי לְהַכִּיר וְלִבְחֹר.
שֹׁרֶשׁ הַהִסְתַּכְּלוּת נַנִּיחַ שֶׁאָדָם נִמְצָא בְּמָקוֹם מְסֻיָּם מִבְּחִינָה נַפְשִׁית. וְנַנִּיחַ וְהוּא רוֹצֶה (אוֹ שֶׁמִּישֶׁהוּ אַחֵר רוֹצֶה) לְהָזִיז אוֹתוֹ מִשָּׁם: יֶשְׁנָן 2 דְּרָכִים לְהָנִיעַ אָדָם מִמְּקוֹמוֹ:
הַדֶּרֶךְ הָאַחַת – הַמְאֹד יְדוּעָה וּמֻכֶּרֶת – הִיא הַנָּעָה מִתּוֹךְ שְׁלִילָה וְדִבְרֵי מוּסַר, דְּהַיְנוּ: אֲנַחְנוּ נַסְבִּיר וּנְשַׁכְנֵעַ אוֹתוֹ כַּמָּה הוּא גָּרוּעַ, כַּמָּה הוּא לֹא בְּסֵדֶר, כַּמָּה הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הוּא נִמְצָא הוּא רַע עֲבוּרוֹ, וְעַד
כַּמָּה אִם הוּא לֹא יִשְׁתַּנֶּה בַּהֶקְדֵּם, זֶה יִהְיֶה מְאֹד לֹא טוֹב עֲבוּרוֹ…
אֵין מַה לּוֹמַר: הַשִּׁיטָה הַזּוֹ עוֹבֶדֶת!
אִם נִסְתַּכֵּל מִסָּבִיב, נִרְאֶה שֶׁרֹב הָעוֹלָם עוֹבֵד בַּשִּׁיטָה הַזֹּאת, הָחֵל מֵחִנּוּךְ יְלָדִים קְטַנִּים, וּלְאֹרֶךְ כָּל הַחַיִּים.
וְלָמָּה הִיא עוֹבֶדֶת? כִּי הַרְבֵּה יוֹתֵר קַל וּפָשׁוּט לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּדֶּרֶךְ הַזּוֹ. יוֹתֵר קַל לְצַמְצֵם כֹּחוֹת מֵאֲשֶׁר לִבְנוֹת אוֹתָם.
הַשְּׁאֵלָה הַגְּדוֹלָה הִיא: מָהֵן הַתּוֹצָאוֹת שֶׁל הַדֶּרֶךְ הַזּוֹ?
מִצַּד אֶחָד, אֲנַחְנוּ אוּלַי מַשִּׂיגִים מִשְׁמַעַת וְתִפְקוּד, וְיֵשׁ לָנוּ מַעֲרֶכֶת שֶׁעוֹבֶדֶת, אֲבָל מִצַּד שֵׁנִי: בַּצּוּרָה הַזּוֹ אֲנַחְנוּ פּוֹגְעִים בַּנֶּפֶשׁ שֶׁל הָאָדָם, מַנְמִיכִים אוֹתוֹ,
וְגוֹרְמִים לוֹ לְהִסְתּוֹבֵב כָּל הַזְּמַן בְּהַרְגָּשָׁה שֶׁהוּא רַע וְלֹא בְּסֵדֶר.
וְלָכֵן, גַּם אִם נַגִּיעַ לְמַצָּב שֶׁהָאָדָם מְתַפְקֵד – אֲבָל אֵיזֶה סוּג אָדָם עוֹמֵד לְפָנֵינוּ? הַאִם הַלּבֵ שֶׁלּוֹ נִמְצָא?
הַאִם הוּא שָׂמחֵ בְּמַה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה? הַאִם הוּא קָם בּבַּקֶֹר עִם אנֶרְֶגיִּוֹת שֶׁל עֲשִׂיּהָ לקְִרַאת יוֹם חדָשׁ ?
אוֹ שֶׁמָּא הוּא מִסְתּוֹבֵב עָצוּב, מְתֻסְכָּל, עָיֵף, מְאֻכְזָב, חֲסַר כֹּחוֹת וְאֶנֶרְגִיָּה, וַחֲסַר בִּטָּחוֹן עַצְמִי?
הַאִם כָּכָה אָמוּר לְהֵרָאוֹת עוֹבֵד ה’ בֶּאֱמֶת?
וְאָז כֻּלָּנוּ שׁוֹאֲלִים: מֵאֵיפֹה זֶה בָּא לָנוּ?
הַתְּשׁוּבָה פְּשׁוּטָה: מֵהַהוֹרִים וְהַמְחַנְּכִים שֶׁלָּנוּ…
וּמֵאֵיפֹה זֶה בָּא לָהֶם? מֵהַהוֹרִים וְהַמְחַנְּכִים שֶׁלָּהֶם…
זוֹ דֶּרֶךְ וּתְפִישַׂת חַיִּים מְסֻיֶּמֶת שֶׁמְּנַסָּה לִגְרֹם לְהַנָּעָה וּלְמוֹטִיבַצְיָה בַּדֶּרֶךְ שֶׁקָּרָאנוּ לָהּ: “דֶּרֶךְ בִּיטּוּל הָאִישִׁיּוּת”.
וְשׁוּב אֲנִי מַדְגִּישׁ: זוֹ דֶּרֶךְ שֶׁאוּלַי הִתְאִימָה לְמָקוֹם וּזְמַן מְסֻיָּמִים, אֲבָל שָׁוֶה לִבְדּוֹק הֵיטֵב הַאִם הִיא מַתְאִימָה, כְּמוֹ שֶׁהִיא, גַּם לַתְּקוּפָה הַזּוֹ.
אֲנִי רוֹצֶה לְהַזְכִּיר דָּבָר נוֹסָף שֶׁמּוֹפִיעַ בְּאֶחָד מִסִּפְרֵי הַחֲסִידוּת שֶׁיָּכוֹל לָתֵת לָנוּ מַבָּט יוֹתֵר עָמוֹק עַל שֹׁרֶשׁ הַתְּפִישָׂה הַזֹּאת.
כָּתוּב בַּמִּדְרָשׁ שֶׁלִּפְנֵי שֶׁהַקָּבָּ”ה בָּרָא אֶת הָאָדָם, הוּא הִתְיַעֵץ עִם הַמַּלְאָכִים הַאִם לִבְרֹא אוֹתוֹ אוֹ לֹא. חֵלֶק מֵהַמַּלְאָכִים אָמְרוּ לִבְרֹא אוֹתוֹ, וְחֵלֶק אָמְרוּ :”מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ” – בִּשְׁבִיל מַה אַתָּה צָרִיךְ אָדָם בָּעוֹלָם? עָדִיף בִּלְעָדָיו…
בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר הַקָּבָּ”ה לֹא הִקְשִׁיב לַמַּלְאָכִים שֶׁלֹּא רָצוּ אֶת הָאָדָם, וְכֵּן בָּרָא אוֹתוֹ. וְעִם זֹאת, אוֹתוֹ קוֹל נִסְתָּר שֶׁל אוֹתָם מַלְאָכִים לֹא בֶּאֱמֶת נֶעֱלָם, אֶלָּא הוּא מַמְשִׁיךְ וּמְהַדְהֵד בָּעוֹלָם, וְהוּא מוֹפִיעַ אֶצְלֵנוּ
בְּרָמָה שֶׁל: “אֲנִי לֹא בֶּאֱמֶת שָׁוֶה… אַף אֶחָד לֹא צָרִיךְ אוֹתִי… לְאַף אֶחָד לֹא אִכְפַּת מִמֶּנִּי… אֲנִי אָדָם רַע… בִּשְׁבִיל מַה אֲני כָּאן בּכְלָל . . . ” וְכַד ’ .
אִם אֲנַחְנוּ מַקְשִׁיבִים לַקּוֹל הַזֶּה וְנוֹתְנִים לוֹ מָקוֹם בַּחַיִּים שֶׁלָּנוּ, זֶה בְּעֶצֶם אוֹמֵר שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא בֶּאֱמֶת נוֹצַרְנוּ עֲדַיִן… וְאֵין לָנוּ מָקוֹם בָּעוֹלָם… וּמִמֵּילָא הַדֶּרֶךְ “לְבִטּוּל הָאִישִׁיּוּת” שֶׁלָּנוּ קְרוֹבָה מְאֹד…

מפגש 3

יֶשְׁנָה דֶּרֶךְ אַחֶרֶת לְהָנִיעַ בְּנֵי אָדָם לִפְעֻלָּה.
כְּמוֹ שֶׁנִּרְאֶה בַּהֶמְשֵׁךְ, זוֹ דֶּרֶךְ חֲדָשָׁה-יְשָׁנָה, אֲבָל מִשְׁתַּמְּשִׁים בָּהּ פָּחוֹת.
הַדֶּרֶךְ הַזּוֹ לֹא בָּאָה לְבַטֵּל אֶת הָאָדָם אֶלָּא בְּדִיּוּק לְהֵפֶךְ: כָּל הַמַּטָּרָה שֶׁלָּהּ הִיא לְהַעֲצִים אֶת הָאָדָם וְלָתֵת לוֹ תְּחוּשָׁה שֶׁל עֶרֶךְ וַחֲשִׁיבוּת עֲצוּמִים.
אֲבָל לִפְנֵי שֶׁנְּדַבֵּר עַל הַדֶּרֶךְ הַזּוֹ, אֲנִי רוֹצֶה לְדַבֵּר עַל מַהֲלַךְ מְפֻרְסָם שֶׁחִדֵּשׁ הַבַּעַשְׁ”ט:
הַכְנָעָה – הַבְדָּלָה – הַמְתָּקָה.
יֶשְׁנָם מַצָּבִים שֶׁאָדָם נִמְצָא בְּמַהֲלַךְ שֶׁל בִּיטּוּל אִישִׁיּוּתִי, אֲבָל הוּא בִּכְלָל לֹא מוּדָע שֶׁהוּא בְּמַצַּב כָּזֶה. הוּא חַי אֶת הַחַיִּים שֶׁלּוֹ כְּמוֹת שֶׁהֵם, בְּלִי לַחֲשֹׁב בִּכְלָל הַאִם וּלְאָן הוּא מִתְקַדֵּם, וְהַאִם הַדֶּרֶךְ שֶׁהוּא
צוֹעֵד בָּהּ בִּכְלָל מוֹבִילָה אוֹתוֹ לַמָּקוֹם הָרָצוּי.
אָדָם יָכוֹל לְהַעֲבִיר כָּכָה חַיִּים שְׁלֵמִים בְּלִי הִתְבּוֹנְנוּת אֲמִתִּית.
מִי שֶׁהוּא בְּמַצָּב שֶׁל בִּטּוּל הָאִישִׁיּוּת שֶׁלּוֹ – לֹא יָבִין אֶת מַה שֶּׁנֶּאֱמַר כָּאן.
זֶה מַצָּב שֶׁקּוֹדֵם לִשְׁלָב הַהַכְנָעָה. בַּשָּׁלָב הַזֶּה אָדָם יָכוֹל אֲפִילוּ לְקַיֵּם תּוֹרָה וּמִצְווֹת וּבְכָל זֹאת לִחְיוֹת בְּרָמַת חַיִּים שֶׁל קֹשִׁי וּבִטּוּל עַצְמִי.
כְּשֶׁאָדָם מַתְחִיל לִהְיוֹת מוּדָע לְמַצָּבוֹ זֶה, אָז מַגִּיעַ שְׁלָב הַהַכְנָעָה.
שְׁלָב הַהַכְנָעָה הוּא הַתְחָלַת הַגְּאוּלָה.

הַכנְעָָה

זוֹהִי בְּעֶצֶם “מוּדָעוּת עַצְמִית”. שְׁלָב הַ”בִּינהָ”. זִהוּי שֶׁל עַצְמִי עַל הַטּוֹב וְעַל הָרָע שֶׁבִּי.
מִי שֶׁכְּבָר מַגִּיעַ לַשָּׁלָב הַזֶּה יָכוֹל בְּקַלּוּת לִפּוֹל לְמָקוֹם שֶׁל “חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ” בַּמּוּבָן הַשְּׁלִילִי שֶׁבּוֹ:
“כַּמָּה אֲנִי גָּרוּעַ, כַּמָּה אֲנִי לֹא שָׁוֶה” וְכַד’, אֲבָל לֹא לָזֹאת כַּוָּנָתֵנוּ.
אֶת שְׁלָב הַהַכְנָעָה עַצְמוֹ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת דַּוְקָא מִמָּקוֹם שֶׁל עוֹצְמָה: אֲנִי גָּדוֹל וְעוׂצְמָתִי, וּמִתּוֹךְ כָּךְ, בִּגְבוּרָה גְּדוֹלָה, אֲנִי מִתְבּוֹנֵן עַל עַצְמִי בֶּאֱמֶת וּמַכִּיר אֶת עַצְמִי לַטּוֹב וְלָרָע.
זֶהוּ שָׁלָב שֶׁל “יִרְאָה” שֶׁחָשׁוּב מְאֹד לַעֲבוֹר וְאִי אֶפְשָׁר בִּלְעָדָיו. וְעִם זֹאת, אֶפְשָׁר וְרָאוּי לַעֲשׂוֹת זֹאת בְּצוּרָה נְעִימָה.
בַּשָּׁלָב הַזֶּה אֲנִי שָׂם לֵב שֶׁיֵּשׁ בִּי שְׁתֵּי תְּכוּנוֹת מְנֻגָּדוֹת זוֹ לַזוֹ בּוֹ זְמַנִּית, וְזֶה בְּסֵדֶר.
אֲנִי שָׁם לֵב שֶׁאֲנִי נִמְצָא בְּצֹמֶת, וְיָכוֹל לְהִתְקַדֵּם בָּהּ קָדִימָה אוֹ אֲחוֹרָה. וְגַם בַּדֶּרֶךְ קָדִימָה אֲנִי מוּדָע לַבְּעָיוֹת וְנִמְצָא בְּהִתְלַבְּטוּת וּבְחֵקֶר פְּנִימִי.
עֶצֶם זֶה שֶׁקָּשֶׁה לִי מַשֶּׁהוּ בַּדֶּרֶךְ שֶׁלִּי – כְּבָר מַרְאֶה שֶׁאֲנִי בְּהִתְקַדְּמוּת (לְעֻמַּת הַמַּצָּב הַקֹּדֶם, בּוֹ בִּכְלָל לֹא הָיִיתִי עֵר לַמַּצָּב שֶׁלִּי וְהַכֹּל הָיָה “בְּסֵדֶר…”).
נְקוּדַת הַמּוֹצָא צְרִיכָה לָצֵאת מִתּוֹךְ גַּדְלוּת. אִם אֲנִי מְזַהֶה שֶׁאֲנִי בְּמָקוֹם שֶׁמְּבַטֵּל אֶת הָאִישִׁיּוּת שֶׁלִּי – זוֹ כְּבָר הִתְקַדְּמוּת. וְאָז יֵשׁ לִי בְּחִירָה אִם לָלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ הָרְגִילָה וְהַמּוּכֶּרֶת אוֹ לִבְחֹר לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת.
יֵשׁ מַצָּבִים שֶׁאָדָם שָׁקוּעַ בְּבוֹץ וְהוּא לֹא מְסֻגָּל לִרְאוֹת אֶת הָאוֹר, אֲבָל אִם הוּא מַסְכִּים לִרְאוֹת דָּבָר אַחֵר הוּא מֻזְמָן.
יֵשׁ קְלִפָּה שֶׁל קְדֻשָּׁה שֶׁמּוֹנַעַת אֶת הָאָדָם מִלִּרְאוֹת אֶת הַדֶּרֶךְ הַזּוֹ. הוּא מְסֻגָּל לִלְמֹד 3 שָׁעוֹת מְצֻיָּן, וּבִגְלַל רֶבַע שָׁעָה שֶׁל לִמּוּד פָּחוֹת בְּהִתְלַהֲבוּת, הוּא מְסַכֵּם לְעַצְמוֹ וְאוֹמֵר: ”כָּל הַלִּמּוּד לֹא הָיָה שָׁוֶה…”.
זֶה נַעֲשָׂה כְּאִלּוּ בְּצוּרָה שֶׁל יִרְאַת שָׁמַיִם וּ”בִּקֹּרֶת עַצְמִית בּוֹנָה…”, אֲבָל בְּעֶצֶם זֶה מַחְלִישׁ וּמַנְמִיךְ. יֵשׁ אֶת קְלִפַּת פַּרְעֹה שֶׁיּוֹשֶׁבֶת עַל הָעֹרֶף וּמְצֵרָה וּמְצַמְצֶמֶת אֶת עַצְמְךָ, וְיֵשׁ אֶת קְלִפַּת עֲמָלֵק שֶׁיּוֹשֶׁבֶת
בַּמֹּחַ וְכָל הַזְּמַן מְטִילָה סָפֵק: “אֲנִי לֹא מַסְפִּיק טוֹב”.
בְּכָל תַּרְבּוּת הַמַּעֲרָב הָ”אֶגוֹ” הוּא הַמֶּרְכָּז. מִצַּד אֶחָד זֶה נִשְׁמַע בְּסֵדֶר, אֲבָל בְּאוֹתָהּ מִדָּה אוֹתָהּ תַּרְבּוּת גַּם מַנְמִיכָה אוֹתְךָ. הִיא אוֹמֶרֶת לְךָ: “אַתָּה מְסֻגָּל לִהְיוֹת הַרְבֵּה יוֹתֵר”. כְּלוֹמַר: טָמוּן בָּזֶה, שֶׁכָּרֶגַע אַתָּה לֹא מַסְפִּיק טוֹב וְלֹא מַסְפִּיק מֻשְׁלָּם.
אֶפְשָׁר לִכְאוֹרָה לוֹמַר שֶׁגַּם הַכִּוּוּן שֶׁל חֵלֶק מִסִּפְרֵי הַקֹּדֶשׁ מְכַוֵּן לְהִסְתַּכְּלוּת בִּקָּרְתִּית. נִקַּח לְדֻגְמָא אֶת סֵפֶר “מְסִלַּת יְשָׁרִים” שֶׁהוּא סֵפֶר קְלָאסִי שֶׁמְּדַבּרֵ עַל התְִקַדְּמוּת האָדָָם מִמַּדְ רֵ ג ה ל מַ דְ רֵ ג ה :
אֶפְשָׁר לְהָבִין שֶׁהוּא כָּל הַזְּמַן בָּא לְהַרְאוֹת לִי כַּמָּה אֲנִי עוֹד “לֹא בְּסֵדֶר”, וְצָרִיךְ כָּל הַזְּמַן לְהִתְקַדֵּם (מֹחַ הַבִּינָה). זֶה לֹא דָּבָר שְׁלִילִי, אֲבָל זוֹ רַק דֶּרֶךְ אַחַת לְהִסְתַּכֵּל עַל הַסֵּפֶר הַמְּיֻחָד הַזֶּה.
אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁכָּל הַסֵּפֶר בָּא לוֹמַר לִי שֶׁאֲנִי בּוֹנֶה נִדְבָּךְ אַחֲרֵי נִדְבָּךְ מִתּוֹךְ הָעוֹצְמָה שֶׁלִּי: עוֹצְמָה אֱלֹקִית כָּל כָּךְ גְּדוֹלָה דּוֹרֶשֶׁת לִהְיוֹת זָהִיר וְזָרִיז וְכַד’. זוֹ גִּישָׁה אַחֶרֶת לְגַמְרֵי לַעֲבוֹדַת הָאָדָם עַל עַצְמוֹ.
צָרִיךְ לְהַחֲלִיף אֶת הַמֶּתֶג בָּרֹאשׁ, וְאֶת אוֹתָם סְפָרִים אֶפְשָׁר לִלְמֹד בְּמַבָּט שׁוֹנֶה שֶׁמַּעֲצִים וְלֹא מַחְלִישׁ. אֵין כָּאן שׁוּם חִדּוּשׁ, אֶלָּא זֶהוּ דָּבָר נִסְתָּר. כְּמוֹ הַיַּהֲלוֹם שֶׁבַּכֶּתֶר שֶׁעָטוּף בִּקְלִפָּה שֶׁל קְדֻשָּׁה

(להבדיל בין קודש לחול: מעניין, שלאט לאט חלק מהתפישות בעולם מתחיל להתקדם לכיוון הזה, בבחינת: ”חָכְמָה בַגּוֹיִם – תַּאֲמִין”. לדוגמא: בשיטת האימון הנקראת: NLP , ישנו כלי אימוני שמדבר על כך שישנם אנשים שחושבים שאם הם יעשו משהו ] DO [ או שיהיה להם משהו HAVE[ [, רק אז הם יהיו שווים ובעלי ערך ] BE [. אבל האמת היא שהגישה צריכה לבוא מבפנים החוצה: אני בעל ערך, ומתוך כך אני עושה, ומשיג דברים ]מתוך ה BE – אני DO – ו .]HAVE).

הַתּוֹבָנָה הַזּוֹ הִיא בִּבְחִינַת רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁמְּסֻגָּל לִצְחוֹק כְּשֶׁכֻּלָּם בּוֹכִים. אֵיךְ הוּא עוֹשֶׂה אֶת זֶה? הֲרֵי כָּל הָאֲחֵרִים הָיוּ גַּם כֵּן תַּנָּאִים קְדוֹשִׁים וּבְכָל זֹאת הֵם בָּכוּ? אֶלָּא שֶׁלְּרַבִּי עֲקִיבָא יֵשׁ מַבָּט אַחֵר עַל
אוֹתָהּ מְצִיאוּת מִמַּבָּט עֶלְיוֹן יוֹתֵר. צָרִיךְ לִזְכֹּר שֶׁשְּׁלָב הַהַכְנָעָה הוּא הַשָּׁלָב הֲכִי קָשֶׁה.
ה וּ א מָ ל א מַ אֲ בָ קִ י ם עִ ם ע ל יִּ וֹ ת ו י ר י ד וֹ ת.
מֵאִידָךְ הַשָּׁלָב הַזֶּה הוּא גַּם הֲכִי חָשׁוּב, וְאִי אֶפְשָׁר בִּלְעָדָיו.
קַח פִּנְקָס אִישִׁי וּכְתוֹב בּוֹ אֶת כָּל הַתְּכוּנוֹת וְהַכִּשְׁרוֹנוֹת הַחִיּוּבִיִּים שֶׁלְּךָ, וְגַם אֶת הַשְּׁלִילִיִּים.
אֶפְשָׁר לִכְתֹּב לְבַד, וְאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה עִם חָבֵר טוֹב שֶׁיַּעֲזֹר לְךָ לְהַכִּיר אֶת עַצְמְךָ בּאֶמֱֶת.

הַבדְּלָהָ

אִם לַשָּׁלָב הַקּוֹדֵם קָרָאנוּ “מוּדָעוּת עַצְמִית”, הֲרֵי שָׁלָב זֶה הוּא בְּמַדְרֵגָה גְּבוֹהָה יוֹתֵר. וְהוּא נִקְרָא: “מוּדָעוּת אֱלֹקִית”.
בַּשָּׁלָב הַקּוֹדֵם הִשְתַּמַּשְנוּ בְּכֹחַ הַ”בִּינָה” וְהַהִתְבּוֹנְנוּת כְּדֵי לְזַהוֹת אֶת הַטּוֹב וְאֶת הָרָע שֶׁבִּי. בַּשָּׁלָב הַזֶּה אֲנַחְנוּ עוֹלִים לְכֹּחַ הַ”חכָמְָה”: אֲנַחְנוּ מַבְדִּילִים בֵּין הַטּוֹב וְהָרָע, וּמֵאִידָךְ אֲנַחְנוּ מְסֻגָּלִים לְהָכִיל אֶת שְׁנֵיהֶם גַּם יַחַד.
זוֹ הַבְדָּלָה שֶׁמְּכִילָה וּמְחַבֶּרֶת אֶת כָּל הַכֹּחוֹת שֶׁבִּי לְפַּאזֶל אֶחָד, שֶׁבּוֹ אֲנִי מֵבִין שֶׁכָּל כּוֹחַ נִצְרָךְ וְיֵשׁ לוֹ מָקוֹם. בַּמַּצָּב הַזֶּה יֵשׁ מֶתַח סָמוּי בּיֵן הטַּוֹב והְרָָע, אבֲלָ א נ י כּ ב ר לֹ א בּ מִ ל ח מָ ה .
יֵשׁ הַתְחָלָה שֶׁל הַשְׁלָמָה מִמָּקוֹם שֶׁל כּוֹחַ, אִם כִּי אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהַמַּאֲבָק לֹא נִגְמָר.
זֶהוּ כֹּחַ הַ”חָכְמָה” שְהׁוּא בְּחִינַת סוֹד “עֶרֶב שַׁבָּת”: חִבּוּר בֵּין שְׁנֵי הֲפָכִים שֶׁל קוֹדֶשׁ וְחוֹל גַּם יַחַד.
זוֹ מַדְרֵגָה שֶׁבָּהּ אֲנִי יָכוֹל לְהָכִיל אֶת הַהֲפָכִים שֶׁבִּי, וְלִהְיוֹת שָׂמֵחַ בְּזֶה. זֶהוּ מַצָּב בּוֹ אֲנִי לֹא מַפְרִיעַ לַגִּלּוּי הָאֱלֹקִי לְהוֹפִיעַ דַּרְכִּי.
זוֹ הַמְּסוּגָלוּת שֶׁלִּי לַעֲמוֹד מוּל הָרְאִי וְלוֹמַר: “הַקָּבָּ”ה-תּוֹדָה רַבָּה, אֵיזוֹ בְּרִיאָה נִפְלָאָה בָּרָאתָ בְּעוֹלָמְךָ”!
הָאֱמֶת הִיא שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת בְּמַצָּב שֶׁל “בָּרוּךְ ה’ יוֹם יוֹם” – לְהוֹדוֹת עַל כָּל רֶגַע וְעַל כָּל יוֹם. וְלֹא רַק שֶׁהַשִּׂמְחָה עַל הָרֶגַע אֵינֶנָּה עוֹצֶרֶת הִתְקַדְּמוּת (“אֲנִי כְּבָר מֻשְׁלָם…”), אֶלָּא דַּוְקָא הִיא מַעֲצִימָה אֶת
הַהִתְקַדְּמוּת (“אֲנִי הוֹלֵךְ וּמִשְׁתַּלֵּם”). הַמִּילָה “תּוֹדָה” הִיא אוֹר חוֹזֵר. זוֹ הַכָּרָה בְּמִי שֶׁאֲנִי. זוֹ הַשְׁלָמָה עִם הַנְּקֻדָּה הַפְּנִימִית שֶׁבִּי. וְאָז יֵשׁ לִי הַכֹּל.
הַדָּבָר שֶׁאֲנִי הֲכִי שָׁלֵם אִתּוֹ זֶה הַשֵּׁם שֶׁלִּי. הַשֵּׁם שֶׁל הָאָדָם, הוּא הַדָּבָר הֲכִי טִבְעִי וַהֲכִי מַהוּתִי שֶׁלּוֹ. כְּשֶׁלְּאָדָם יֵשׁ בְּעָיָה עִם הַשֵּׁם שֶׁלּוֹ – הוּא מְעֻרְעָר לְגַמְרֵי. הַשֵּׁם שֶׁלִּי לֹא נִקְבַּע עַל יָדִי, וְלָכֵן זֶהוּ חִבּוּר
לַנְּקֻדָּה הֲכִי נִצְחִית שֶׁבִּי, וְעָלַי לְהוֹדוֹת עַל כָּךְ.
הֲכִי קָשֶׁה זֶה לְהוֹדוֹת עַל מַה שֶּׁיֵּשׁ לִי כָּרֶגַע. אָדָם תָּמִיד מִצְטַעֵר עַל מַה שֶּׁאֵין לוֹ וְתָמִיד רוֹצֶה יוֹתֵר. הַסּוֹד הוּא לְהִתְחַבֵּר אֶל נְקוּדַת הַהוֹוֶה שֶׁהִיא נְקוּדַת הַנֶּצַח. כַּמּוּבָן שֶׁיֵּצֶר הָרָע לֹא מְאַפְשֵׁר לְהִתְחַבֵּר אֶל נְקוּדַת הַנֶּצַח, וְתָמִיד גּוֹרֵם לָנוּ לְהִתְעַלֵּם מִנְּקוּדַת הַוֹוֶה.
הַתּוֹבָנָה הַזּוֹ שׁוֹנָה מִכָּל הַתּוֹבָנוֹת הָרְגִילוֹת שֶמְּרִיצוֹת אוֹתְךָ מִמַּשֶּׁהוּ אֶל מַשֶּׁהוּ, וְלֹא נוֹתְנוֹת לְךָ לִשְׂמוֹחַ וּלְהוֹדוֹת עַל מַה שֶּׁיֵּשׁ לְךָ עַכְשָׁו. כְּשֶׁאָדָם חַי וּמוֹדֶה עַל הָרֶגַע, שׁוּם דָּבָר אַחֵר לֹא מַפְרִיעַ לוֹ

(זוהי נקודת ההבדל בין דרכו של יעקב לבין דרכו של עשו. יעקב אומר: “יֶשׁ לִי כֹל” – כל מה שאני צריך כבר יש לי. אני לא רודף אחרי שום דבר שחסר לי, אלא הכל כבר נמצא כאן ועכשיו. ממילא אני)

– לְעִתִּים, מִי שֶׁחַי אֶת הָרֶגַע מִצְטַיֵּר וְנִתְפָּס כְּיוֹצֵא דֹּפֶן מִכֻּלָּם (כִּי הוּא לֹא “זוֹרֵם…”), וּכְמִי שֶׁלֹּא “מְתַכְנֵן אֶת הֶעָתִיד שֶׁלּוֹ…”, אֲבָל בֶּאֱמֶת אֲנִי יָכוֹל לִחְיוֹת עִם כֻּלָּם וּבְכָל זֹאת לִחְיוֹת וְלִהְיוֹת נוֹכֵחַ וּמְרֻכָּז בָּרֶגַע הַזֶּה: כְּשֶׁאֲנִי מְדַבֵּר אִתְּךָ – כָּל כֻּלִּי אִתְּךָ לְגַמְרֵי. בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע, אֲנִי מִתְעַלֵּם מִכָּל מִינֵי מַחְשָׁבוֹת אוֹ רְצוֹנוֹת אֲחֵרִים שֶׁמְּנַסִּים לְהוֹצִיא אוֹתִי מֵהָרֶגַע הַמְּיֻחָד הַזֶּה (אַחֶרֶת אֲנִי חוֹסֵם אֶת הָאוֹר שֶׁל הָרֶגַע הַזֶּה מִלְּהוֹפִיעַ, וְנוֹצָר מֶתַח בַּמְּצִיאוּת שֶׁלִּי).
חָשׁוּב לִזְכּוֹר וּלְשַׁנֵן: הָרֶגַע הַזֶּה – הוּא אֱלֹקוּת! אִם אַתָּה מְשֻׁחְרָר וְלֹא חַי כָּל הַזְּמַן בְּ”לְתַכְנֵן אֶת הֶעָתִיד”, אֶלָּא חַי אֶת הָרֶגַע כְּמוֹ שֶׁהוּא וְשָׂמֵחַ – הַכֹּל יִהְיֶה קְדֻשָּׁה אַחַת שְׁלֵמָה. זֶהוּ עוֹמֶק דִּבְרֵי הַמִּשְׁנָה
בְּמַסֶּכֶת אָבוֹת: ”אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ!”
שמח ומודה על הרגע הזה. לעומתו, עשו אומר: “יֶשׁ לִי רָב” – יש לי הרבה. הכל נמדד ברדיפה אחרי הכמות שתמיד חסרה לי, ואני צריך עוד ועוד. ממילא אני תמיד בהרגשה של חסרון , וכמובן, שאני לא מסוגל להודות על מה שיש לי, כי אין לי מספיק…
"מוֹדֶה אֲנִי"
לִכְתֹּב כָּל יוֹם 10 תּוֹדוֹת.
הַכְּתִיבָה תִּהְיֶה לְמִינִימוּם שֶׁל 30 יוֹם [וּמוּמְלָץ לְהַתְמִיד בְּמֶשֶׁךְ 90 יוֹם]
לֹא חָשׁוּב לְמִי אוֹ עַל מָה: הָעִקָּר לִכְתֹּב תּוֹדָה.
חָשׁוּב לִקְנוֹת פִּנְקָס, מַחְבֶּרֶת וְכַד’, וְלִרְשֹׁם אֶת הַתּוֹדוֹת בִּכְתָב. לֹא לְהִסְתַּפֵּק בְּמַשֶּׁהוּ בְּעַל-פֶּה.
מוּתָּר לַחְזֹר עַל דְּבָרִים שֶּׁכָּתַבְתָּ אֶתְמוֹל. עֶצֶם הַמְּצִיאוּת שֶׁל הִתְרַגְלוּת לִכְתֹּב תּוֹדָה הִיא זוֹ שֶׁחֲשׁוּבָה.
הִתְבּוֹדְדוּת
לִמְצוֹא זְמַן לִהְיוֹת עִם עַצְמְךָ בְּמָקוֹם שָׁקֵט הַמַּטָּרָה הִיא שֶׁתּוּכַל לְהִתְבּוֹנֵן עַל עַצְמְךָ מִמָּקוֹם שֶׁמֵּכִיל אֶת עַצְמְךָ,
בַּטּוֹב וּבְמַה שֶׁעוֹד צָרִיךְ תִּקּוּן. הַמַּטָּרָה הִיא לֹא לַעֲסֹק בְּ”חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ” בְּמוּבָן שֶׁמַּנְמִיךְ אוֹתְךָ, אֶלָּא פָּשׁוּט לְהִתְבּוֹנֵן עַל עַצְמְךָ, לְהַכִּיר אֶת הַהֲפָכִים שֶׁבְּךָ )בְּעֶזְרַת תַּרְגִּיל מִסְפּרָ 1( – וְלִלְמֹד לִשְׂמוֹחַ בָּהֶם.
אֶפְשָׁר וּמֻמְלָץ לְצָרֵף לְכָאן גַּם אֶת עֲבוֹדַת “הַהוֹדָאָה” שֶׁהֻזְכְּרָה לְעֵיל: “אֲנִי מוֹדֶה עַל…” )אַךְ לֹא בִּמְקוֹם כְּתִיבָה בַּפֹּעַל(.
לֹא חַיָּבִים לָצֵאת לַיַּעַר )אֶלָּא אִם זֶה זָמִין(. אֶפְשָׁר לָשֶׁבֶת בְּכָל מָקוֹם בּוֹ תּוּכַל לִהְיוֹת לְבַדְּךָ.
סְגֹר פֶּלֶאפוֹן )לֹא עַל רֶטֶט…(. תֵּן לְעַצְמְךָ אֶת הַזְּמַן שֶׁאַתָּה רָאוּי לוֹ לִהְיוֹת עִם עצַמְְךָ .
אֵין הַגְבָּלָה שֶׁל זְמַן: בֵּין 5 דַּקּוֹת לְשָׁעָה.
מַה שֶּׁאַתָּה מַרְגִּישׁ שֶׁעוֹשֶׂה לְךָ טוֹב וּמְקַדֵּם אוֹתְךָ.
המְַתָּקָה
הַשָּׁלָב הָעֶלְיוֹן נִקְרָא הַמְתָּקָה, אוֹ: “מוּדָעוּת טִבְעִית”. בַּמָּקוֹם הַגָּבוֹהַּ הַזֶּה, אֵין מְצִיאוּת שֶׁל שְׁנֵי דְּבָרִים מְנֻגָּדִים שֶׁאֲנִי מַשְׁלִים בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא אֲנִי מַגִּיעַ לְתוֹבָנָה שֶׁהַטּוֹב וְהָרָע הֵם מְצִיאוּת אַחַת מַמָּשׁ. יִחוּד
שָׁלםֵ.
בְּהַמְתָּקָה – אֵין שׁוּם מַאֲבַק וְאֵין שׁוּם פַּחַד. הַכֹּל טִבְעִי וּבָרוּר. יֵשׁ רְגָעִים שֶׁל שַׁלְוָה וְהַשְׁלָמָה מַדְהִימִים. יֵשׁ הִשְׁתַּפְּכוּת, וְדִבּוּרִים שֶׁל תּוֹדָה. הַכֹּל מְנַגֵּן. יֵשׁ דְּבֵקוּת וּזְרִימָה טִבְעִית.
מִי שֶׁחַי בִּמְצִיאוּת כָּזוֹ, אֵינוֹ חַי בְּמֶתַח אֶלָּא בְּשִׂמְחָה מַתְמֶדֶת בְּמַה שֶׁהוּא וְאֵיךְ שֶׁהוּא. הוּא נִמְצָא בְּמַצַּב שֶׁל “נִגּוּן” טִבְעִי. זוֹהִי מַדְרֵגַת הַ”כּתֶֶר”.
מוּל – עִם – רַק
שְׁלוֹשֶׁת הַשְׁלַבִים שֶׁלָּמַדְנוּ עֲלֵיהֶם כָּעֵת, מַקְבִּילִים לִשְׁלוֹשָׁה רְבָדִים בַּעֲבוֹדַת הַקֶּשֶׁר שֶׁלִּי אֶל דָּבָר מְסיֻּםָ.
נַסְבִּיר זֹאת בְּאֶמְצָעוּת הַפָּסוּק בְּסֵפֶר בְּרֵאשִׁית, הַמְתָאֵר אֶת רָמוֹת הַקֶּשֶׁר הַשּׁוֹנוֹת בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ: “עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו ואְתֶ אמִּוֹ ודְָבקַ בּאְשְִׁתּוֹ, והְיָוּ ל ב שָׂ ר א ח ד ” .
הַפָּסוּק הַזֶּה מִתְחַלֵּק לִשְׁלוֹשָׁה חֲלָקִים: עֲזִיבַת הַהוֹרִים, הַדְּבֵקוּת בָּאִשָּׁה, וְהַהֲפִיכָה לְבָשָׂר אֶחָד.
יֶשְׁנוֹ מַצָּב בּוֹ אֲנִי נִמְצָא “מוּל” מַשֶּׁהוּ: יֵשׁ אוֹתִי וְיֵשׁ אוֹתוֹ כִּשְׁנֵי דְּבָרִים נִפְרָדִים. בְּמַצַּב זֶה יֶשְׁנָה מְצִיאוּת שֶׁל צַעַר, בִּיטוּשׁ, יֵאוּשׁ, הַאֲשָׁמָה וְכַד’. אֵין חִבּוּר וְקֶשֶׁר. זֶהוּ מַצָּב שֶׁמַּקְבִּיל לְ”הַכְנָעָה”.
יֶשְׁנוֹ מַצָּב בּוֹ אֲנִי נִמְצָא “עִם” מַשֶּׁהוּ: שְׁנֵינוּ כְּבָר נִמְצָאִים יַחַד: “וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ”. כָּאן כְּבָר יֵשׁ שִׂמְחָה שֶׁל חִבּוּר וְאַחְדוּת. יֵשׁ שְׁנֵי דְּבָרִים, שֶׁאָמְנָם שׁוֹנִים זֶה מִזֶּה, אַךְ גַּם מְכִילִים זֶה אֶת זֶה. זֶהוּ מַצָּב שֶׁמַּקְבִּיל לְ”הַבְדָּלָה”.
וְיֶשְׁנוֹ מַצָּב עֶלְיוֹן, לוֹ אָנוּ קוֹרְאִים “ רַק”: אֵין אוֹתִי ואְיֵן אוֹתוֹ, לֹא נפִרְָדִים וגְםַ לֹ א מְ א ח דִ י ם .
יֵשׁ אַךְ וְרַק אוֹתוֹ :”בָשָׂר אֶחָד”. זֶהוּ מַצָּב בּוֹ הַ”אֲנִי” כְּאִישִׁיּוּת נִפְרֶדֶת – לֹא נִמְצָא, וְכָל מַה שֶׁקַּיָּם זֶה רַק הַקָּבָּ”ה. זֶהוּ מַצָּב שֶׁמַּקְבִּיל לְ”הַמְתָּקָה”.
בַּהַתְחָלָה, לֹא קַל לִתְפֹּס אֶת מַה שֶּׁנֶּאֱמַר כָּאן, אֲבָל דְּבָרִים גְּדוֹלִים נִכְנָסִים לְאַט לְאַט, וַחֲזָרָה מַתְמֶדֶת עֲלֵיהֶם עוֹזֶרֶת לְהַרְחָבַת הַהִסְתַּכְּלוּת עַל עַצְמֵנוּ וְעַל הַמְּצִיאוּת כֻּלָּהּ.

מפגש 4

אַחֲרֵי שֶׁאֲנַחְנוּ מְבִינִים אֶת הַמַּהֲלָךְ הַכְּלָלִי שֶׁל הַכְנָעָה [מוּל] – הַבְדָּלָה [עִם] – הַמְתָּקָה [רַק],
אֲנַחְנוּ רוֹצִים לְהִתְקַדֵּם אֶל הַשָּׁלָב הַבָּא, וּלְהַסְבִּיר אֶת דֶּרֶךְ הָעֲבוֹדָה הַשּׁוֹנָה מֵהַמַּהֲלָךְ הָרָגִיל וְהַמֻּכָּר שֶׁהִגְדַּרְנוּ מִקֹּדֶם:” דֶּרֶךְ בִּטּוּל הָאִישִׁיּוּת”.
לִפְנֵי זֶה, חָשׁוּב לְצַטֵּט קֶטַע קָצָר מִפְּתִיחַת סֵפֶר “מְסלִַּת יְשָׁרִים”, בּוֹ הוּא זוֹעֵק אֵלֵינוּ עַל כָּךְ שֶׁשִּׁנּוּיִים לֹא קוֹרִים סְתָם כָּכָה בָּעוֹלָם.
הָרַמְחַ”ל טוֹעֵן שֶׁאִם לֹא מַשְׁקִיעִים הַרְבֵּה מַחֲשָׁבָה וּזְמַן – לֹא קוֹרֶה שִׁנּוּי, לַמְרוֹת שֶׁאַתָּה כְּבָר נִמְצָא בְּמָקוֹם שֶׁבָּרוּר לְךָ שֶׁאַתָּה רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת שִׁנּוּי:
"אִם כֵּן אֵפוֹא, אֵיךְ לֹא יִצְטָרֵךְ לְהוֹצִיא זמְַן עלַ הָעִיּוּן הַזֶּה לָדַעַת אֲמִתַּת הַדְּבָרִים וְלָדַעַת הַדֶּרֶךְ לִקְנוֹתָם וּלְקַיְּמָם? מֵאַיִן תָּבוֹא הַחָכְמָה הַזֹּאת בְּלֵב האָ דָָם אִם לֹא יְבַקְּשֶׁנָּה? …הֲיִתָּכֵן שֶׁיִּגַּע וְיַעֲמֹל שִׂכְלֵנוּ בַּחֲקִירוֹת אֲשֶׁר לֹא נִתְחַיַּבְנוּ בָּם, בְּפִלְפּוּלִים אֲשֶׁר לֹא יֵצֵא לָנוּ שׁוּם פּרְִי מֵהֶם, וְדִינִים אֲשֶׁר אֵינָם שַׁיָּכִים לָנוּ, וּמַה שֶּׁחַיָּבִים אָנוּ לְבוֹרְאֵנוּ חוֹבָה רַבָּה נַעֲזְבֵהוּ לְהֶרְגֵּל וְנַנִּיחֵהוּ לְמִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה?
אִם לֹא הִסְתַּכַּלְנוּ וְלֹא עִיַּנּוּ מַה הִיא הַיּרְִאהָ הָאמֲתִִּית וּמַה עֲנָפֶיהָ, אֵיךְ נִקְנֶה אוֹתָהּ וְאֵיךְ נִמָּלֵט מִן הַהֶבֶל הָעוֹלָמִי הַמְשַׁכֵּחַ אוֹתָהּ מִלִּבֵּנוּ? הֲלֹא תִשָּׁכַח ותְֵלךְֵ אףַ עַל פִּי שֶׁיָּדַעְנוּ חוֹבָתָהּ! הָאהֲַבהָ גַּם כֵּן, אִם לֹא נִשְׁתַּדֵּל לִקְבֹּעַ אוֹתָהּ בִּלְבָבֵנוּ בְּכֹחַ כָּל הָאֶמְצָעִים הַמַּגִּיעִים אוֹתָנוּ לָזֶה – אֵיךְ תִּמָּצֵא בָּנוּ? מֵאַיִן יָבוֹא הַדְּבֵקוּת וְהַהִתְלַהֲטוּת בְּנַפְשׁוֹתֵינוּ עִמּוֹ יתִבְּ רַָךְ וְעִם תּוֹרָתוֹ, אִם לֹא נִשְׁעֶה אֶל גְּדוּלָתוֹ וְאֶל רוֹמְמוּתוֹ אֲשֶׁר יוֹלִיד בְּלִבֵּנוּ הַדְּבֵקוּת הַזֶּה? אֵיךְ תִּטָּהֵר מחַשְׁבַתְֵּנוּ אִם לֹא נִשְׁתַּדֵּל לְנַקוֹתָהּ מִן הַמּוּמִים שֶׁמַּטִּיל בָּהּ הַטֶּבַע הַגּוּפָנִי?… הֲלֹא אִם עִיַּנּוּ עַל הַדָּבָר עִיּוּן אֲמִתִּי הָיִינוּ מוֹצְאִים אוֹתוֹ עַל אֲמִתּוֹ וּמֵיטִיבִים לעְצַמְֵנוּ וּמְלַמְּדִים אוֹתוֹ לַאֲחֵרִים וּמֵיטִיבִים לָהֶם גַּם כֵּן!".
אֶפְשָׁר לְהִתְעַסֵּק חַיִּים שְׁלֵמִים בְּכָל מִינֵי נוֹשְׂאִים וּתְחוּמִים, גַּם בִּתְחוּם הַקֹּדֶשׁ, וּלְעוֹלָם לֹא לָגַעַת בַּנְּקֻדּוֹת הַמֶּרְכָּזִיּוֹת שֶׁל הַחַיִּים: יִרְאָה, אַהֲבָה, דְּבֵקוּת וְכַד’.
אֶפְשָׁר לִחְיוֹת חַיִּים שְׁלֵמִים שֶׁל עֲבוֹדַת ה’, לִכְאוֹרָה, שֶׁבְּעֶצֶם גּוֹרֶמֶת לְבִיטוּש הָאָדָם, וְלֹא לְהַכִּיר שֶׁיֵּשׁ דֶּרֶךְ אַחֶרֶת.
אָז מַהִי אוֹתָהּ דֶּרֶךְ שׁוֹנָה שֶׁל חַיִּים שֶׁעָלֵיה אֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים?
אִם אֲנַחְנוּ אוֹמְרִים שֶׁ”הַכְנָעָה” זֶה לֹא אוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ לְהַשְׁפִּיל וּלְבַטֵשׁ אֶת עַצְמִי, אָז אֵיךְ נִרְאֵית הַכְנָעָה אֲמִתִּית?
נְצַטֵּט קֶטַע מִסֵּפֶר “דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ 5” בְּפָרָשַׁת נֹחַ:

(של האדמו”ר רבי קלונמוס קלמיש מפיאסצנא הי”ד, בעל “חובת התלמידים” ועוד)

"כֵּן אִישׁ יִשְׂרָאֵל, אֲפִילוּ אִישׁ הַפָּשׁוּט, כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל לַה' עַל צְרָכָיו, וְחוֹשֵׁב בְּמַחְשָׁבָה חֲזָקָה אֵיךְ שֶׁעוֹמֵד הוּא עַתָּה לִפְנֵי ה', אֲשֶׁר בְּיָדוֹ כָּל חַיּוּת הָעוֹלָמוֹת, וְלוֹ הַכֹּחַ וְהַמֶּמְשָׁלָה לְהוֹשִׁיעוֹ בְּכָל צְרָכָיו בְּגוּף וּבְנֶפֶשׁ, וְכָל חַיּוּתוֹ , חַיּוּת בְּנֵי בֵּיתוֹ, וְחַיּוּת כָּל יִשְׂרָאֵל וְכָל שְׁאַר צָרְכֵיהֶם תְּלוּיִים עַל שָׁעָה זוֹ שֶׁמִּתְפַּלֵּל וּמִתְחַנֵּן לִפְנֵי ה' – אָז נַפְשׁוֹ מִשְׁתַּפֶּכֶת כָּל כָּךְ לַה' עַד שֶׁמִּתְפַּעֵל כֻּלּוֹ, וכְָל כֹּחוֹתָיו מִשְׁתַּעְבְּדִים וּמִתְבַּטְּלִים לַה'… וּמִכֹּל שֶׁכֵּן הָאִישׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ לֵב וּמֹחַ לְהִתְפַּעֵל… וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁדֶּרֶךְ כָּל הָעוֹלָמוֹת, מָסַכִים וּמְחִיצוֹת הַמַּפְסִיקוֹת נִפְרָץ לוֹ פֶּתַח יָשָׁר אֶל ה', וְהוּא עוֹמֵד עַתָּה לִפְנֵי הֲדַר קְדֻשָּׁתוֹ וְנוֹרְאוֹת
מַלְכוּתוֹ… כַּמָּה מִתְלַהֵב וּמִתְפָּעֵל הוּא מִזֶּה, כָּל כֹּחֵי גּוּפוֹ בְּטֵלִים, וְנִכְנָע כֻּלּוֹ אֵלָיו יִתְבָּרַךְ מֵאוֹר קְדֻשָּׁתוֹ שֶׁשּׁוֹרָה עָלָיו…
וְהִנֵּה הַכְנָעָה כְּגוֹן זוֹ, הַכְנָעָה מִפְּנֵי שֶׁאוֹר עֶלְיוֹן נִכְתָּב עָלָיו…הִיא עִקַּר הַהַכְנָעָה בָּעֲבוֹדָה …וְצָרִיךְ אִישׁ הַיִּשְׂרָאֵל לַחְשֹׁב: אֵיךְ שֶׁאֲנִי נִמְצָא, מִכָּל מָקוֹם אֲנִי יִשְׂרָאֵל, וַה' זִכַּנִי לוֹמַר לְפָנָיו "בָּרוּךְ אַתָּה ה'", וְדֶרֶךְ כָּל הַמָּסַכִים נִפְרַץ לְפָנָי פִּרְצָה לַעֲמֹד לְנֹכַח ה'… וְעַל יְדֵי שֶׁמִּתְרוֹמֵם וּמַמְשִׁיךְ אוֹר עֶלְיוֹן עַל עַצְמוֹ, גַּם הוּא מִתְהַפֵּךְ ה". לִדְיוֹקְנָא דִּקְדֻשָּׁה”. זֶהוּ הֶסְבֵּר נִפְלָא מְאֹד וְשׁוֹנֶה לַמֻּשָּׂג: “הַכְנָעָה הַכְנָעָה הִיא לֹא לוֹמַר לְעַצְמִי “כַּמָּה אֲנִי גָּרוּעַ”, וְ”כַמָּה אֲנִי רָחוֹק מֵהַקָּבָּ”ה” – אֶלָּא בְּדִיּוּק לְהֵפֶךְ: לְהַרְגִּישׁ עַד כַּמָּה אֲנִי גָּדוֹל, וְעַד כַּמָּה יֵשׁ לִי זְכוּת נִפְלָאָה לַעֲמֹד לִפְנֵי ה’ וּלְהִתְפַּלֵּל וּלְבַקֵּשׁ מֵאִתּוֹ בְּאֹפֶן יָשִׁיר וּבִלְתִּי אֶמְצָעִי, וְהוּא מַקְשִׁיב לִי בְּאֹפֶן אִישִׁי, וְאִכְפַּת לוֹ מִמֶּנִּי בְּהַכְנָעָה אֲמִתִּית אֲנִי לֹא יוֹרֵד, אֶלָּא, אַדְּרַבָּא: ”. וּמַמְשִׁיךְ אוֹר עֶלְיוֹ םמִתְרוֹמֵם“
דברים דומים כותב רבי צדוק הכהן זצ”ל בספר “צדקת הצדיק” אות קנ”ד: “כשם שצריך אדם להאמין בהשם יתברך, כך צריך אחר כך ושאינו פועל ו. שיש להשם יתברך עסק עמו לומר: רוצה להאמין בעצמו והשם יתברך שמו בטל… רק צריך להאמין כי נפשו ממקור החיים יתברך ע בה….” ומשתעש מתענג וְאָז, מִגֹּדֶל הַהִתְפַּעֲלוּת שֶׁיֵּשׁ לִי, וּמִתּוֹךְ כָּל הַהִתְלַהֲבוּת הַזֹּאת – אֲנִי נִכְנַע כְּלַפֵּי גֹּדֶל הָרוֹמְמוּת!
בָּרוּר שֶׁאָדָם שֶׁמִּסְתַּכֵּל כָּךְ עַל הַמֻּשָּׂג “הַכְנָעָה”, כָּל עֲבוֹדַת ה’ שֶׁלּוֹ נִרְאֵית אַחֶרֶת לְגַמְרֵי! א דָָם כּזָהֶ מִסְתּוֹבֵב שָׂמֵחַ הֵן בִּזְמַן הַתְּפִלָּה וְהַלִּמּוּד, וְגַם בְּהֶמְשֵׁךְ הַיּוֹם הוּא מָלֵא אֶנֶרְגִיּוֹת שֶׁל קְדֻשָּׁה: “עַד
שֶׁגַּם אַחַר הַתְּפִלָּה, רְשִׁימָה מִן הַקְּדֻשָּׁה שֶּׁשָּׁרְתָה וְנֶחְקְקָה עָלָיו – נִשְׁאֶרֶת בְּכָל הַיּוֹם!”.
אֲנַחְנוּ מִתְקַדְּמִים הָלְאָה בַּהֲבָנַת אֹפֶן הַהִסְתַּכְּלוּת הַשּׁוֹנָה:
יֶשְׁנוֹ סֵפֶר חָשׁוּב בְּשֵׁם “יֵשׁ לְךָ כַּנְפֵי רוּחַ” שֶׁאָסַף וְלִקֵּט אֲמִירוֹת מְיֻחָדוֹת בְּמִינָן שֶׁל הָרַב קוּק זַצַ”ל אוֹדוֹת דַּרְכּוֹ וּמַהוּתוֹ שֶׁל הָאָדָם הַפְּרָטִי.
בְּדֶרֶךְ כְּלָל אֲנַחְנוּ רְגִילִים לַחְשֹׁב שֶׁהָרַב קוּק עָסַק רַק בִּתְחוּמִים הַנּוֹגְעִים אֶל כְּלַל הָאֻמָּה וְהַגְּאֻלָּה, אַךְ כַּמּוּבָן, שֶׁהָרַב הָיָה רָחָב וּמַקִּיף מֵעֵבֶר לָזֶה, וְעָסַק בִּכְתָבָיו גַּם בָּאָדָם הַפְּרָטִי וּבְגָדְלוֹ הֶעָצוּם.
מֻמְלָץ לִקְרֹא וְלִלְמֹד אֶת הַסֵּפֶר הַזֶּה כְּסֵפֶר שֶׁיָּכוֹל לָתֵת לָנוּ מַבָּט שׁוֹנֶה לְגַמְרֵי עַל עֲבוֹדַת ה’ שֶׁלָּנוּ.
אֲנַחְנוּ נְצַטֵּט וְנִלְמַד כַּמָּה פִּסְקָאוֹת מֵהַסֵּפֶר:
"כְּשְׁשּׁוֹכְחִים אֶת מַהוּת הַנְּשָׁמָה הָעַצְמִית, כְּשֶׁמְּסִיחִים דֵּעָה מִלְּהִסְתַּכֵּל בְּתוֹכִיּוּת הַחַיִּים הַפְּנִימִיִּים שֶׁל עַצְמוֹ, הַכֹּל נַעֲשֶׂה מְעֻרְבָּב וּמְסֻפָּק. וְהַתְּשׁוּבָה הָרָאשִׁית, שֶׁהִיא מְאִירָה אֶת הַמַּחֲשַׁכִּים מִיָּד, הִיא שֶׁיָּשׁוּב הָאָדָם אֶל עַצְמוֹ, אֶל שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ, וּמִיַּד יָשׁוּב אֶל הָאֱלֹקִים, אֶל נִשְׁמַת כָּל הַנְּשָׁמוֹת, וְיֵלֵךְ וְיִצְעַד הָלְאָה מַעְלָה מַעְלָה בַּקְּדֻשָּׁה וּבַטָּהֳרָה. וְדָבָר זֶה נוֹהֵג בֵּין בְּאִישׁ יְחִידִי, בֵּין בְּעַם שָׁלֵם, בֵּין בְּכָל הָאֱנוֹשִׁיּוּת, בֵּין בְּתִקּוּן כָּל הַהֲוָיָה כֻּלָּהּ, שֶׁקִּלְקוּלָהּ בָּא תָּמִיד מִמַּה שֶׁהִיא שׁוֹכַחַת אֶת עַצְמָהּ. עַל כֵּן, רַק בָּאֱמֶת הַגְּדוֹלָה שֶׁל הַתְּשׁוּבָה אֶל עַצְמוֹ, יָשׁוּב הָאָדָם וְהָעָם, הָעוֹלָם וְהָעוֹלָמִים, הַהֲוָיָה כֻּלָּהּ – אֶל קוֹנָהּ… וְזֶהוּ הָרָז שֶׁל אוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ… ".
הָרַב זַצַ”ל אוֹמֵר שֶׁהַכֹּל מַתְחִיל מִשִּׁכְחָה: אֲנַחְנוּ שׁוֹכְחִים מִי אֲנַחְנוּ. אֲנַחְנוּ שׁוֹכְחִים כַּמָּה אֲנַחְנוּ גְּדוֹלִים, עוֹצְמָתִיִּים וּמְיֻחָדִים. בָּרֶגַע שֶׁאֲנַחְנוּ שׁוֹכְחִים אֶ ת הַ גּ דֶ ל – כּ ל הַ מְּ צ י א וּ ת שֶׁ לּ נ וּ נ עֲ שֵׂ י ת :
א. “מְעֻרְבֶּבֶת” – זוֹהִי קְלִפַּת פַּרְעֹה שֶׁגּוֹרֶמֶת לְעִרְבּוּבְיָה פְּנִימִית בֵּין הַטּוֹב לָרַע.
ב. “מְסֻפֶּקֶת” – זוֹהִי קְלִפַּת עֲמָלֵק, שֶׁמֵּטִיל סָפֵק בְּכָל דָּבָר.זֶה הַמָּקוֹר לְכָל הַמֶּתַח, הַכַּעַס, הָעַצְבוּת, הָעַצְבָּנוּת ו כָ ל הַ ח שֶׁ ךְ שֶׁ בַּ מְּ צִ י א וּ ת שׁ לּ נ וּ .
זֶהוּ הַמָּקוֹם בּוֹ קַיֶּמֶת “אֲכִילָה עַצְמִית”, דְּהַיְנוּ:
הָאָדָם בָּטוּחַ שֶׁהוּא “לֹא טוֹב מַסְפִּיק…”, “לֹא עוֹשֶׂה מַסְפִּיק…”, “לֹא שָׁוֶה מַסְפִּיק…”. וְגַם אִם הוּא כְּבָר עוֹשֶׂה פְּעֻלּוֹת טוֹבוֹת, אוֹ יוֹשֵׁב וְלוֹמֵד וּמַשְׁקִיעַ – הוּא מְבַטֵּל אֶת הַכֹּל בְּרֶגַע אֶחָד שֶׁל מַחֲשָׁבָה, וְהוּא מְבַטֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ שׁוּב וְשׁוּב.
הַדָּבָר הֲכִי כּוֹאֵב זֶה שֶׁהַדָּבָר נַעֲשֶׂה בְּמַסְוֶה שֶׁל “יִרְאַת שָׁמַיִם”, שֶׁהִיא קְלִפָּה דִּקְדֻשָּׁה, וְלָכֵן הָאָדָם אֲפִילוּ לֹא מֵבִין עַד כַּמָּה הַדָּבָר הַזֶּה מַנְמִיךְ אוֹתוֹ וְאֶת כָּל שְׁאִיפוֹתָיו. כָּל הַמַּהֲלָךְ הַזֶּה שֶׁל הַשִּׁכְחָה וְהַבִּטּוּשׁ הָעַצְמִי הוּא חֵטְא גָּדוֹל, שֶׁעָלָיו יֵשׁ לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, הֵן בְּרָמַת הַפְּרָט וְהֵן בְּרָמַת הַכְּלָל.
אֲנַחְנוּ רְגִילִים לַחֲשֹׁב שֶׁ”חֵטְא” הוּא עֲשִׂיַּת עֲבֵרוֹת וּמַעֲשִׂים שְׁליִליִּיִם וכְדַ ’, ואְלִּוּ כּאָן הגַּיִ שָׁ ה ה י א שׁ וֹ נ ה :
חֵטְא הוּא עֶצֶם הַשִּׁכְחָה מִי אֲנַחְנוּ וּמַהִי הַגְּדֻלָּה שֶׁלָּנוּ.
הַשִּׁכְחָה הַזּוֹ – הִיא הַדָּבָר שֶׁמּוֹבִיל וְגוֹרֵם וּמְאַפְשֵׁר לְכָל שְׁאַר הַחֲטָאִים לִקְרוֹת. וּכְשֶׁאָדָם “חוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה”, הַיְנוּ: הוּא חוֹזֵר אֶל עַצְמוֹ, אֶל פְּנִימִיּוּתוֹ וְאֶל נִשְׁמָתוֹ, מִיָּד הוּא יוֹצֵא מֵחֹשֶׁךְ לְאוֹר, וְנִפְגָּשׁ שָׁם עִם הָאֱלֹקִים שֶׁבְּתוֹכוֹ.
וּמֵאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁל מִפְגָּשׁ נִפְלָא בֵּין עַצְמוֹ לֵאלוֹקָיו, הָאָדָם הוֹלֵךְ וּמִתְקַדֵּם בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה, בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה.
וְזֶה מַה שֶׁיַּעֲשֶׂה הַמָּשִׁיחַ: יוֹצִיא אוֹתָנוּ מֵהַשִּׁכְחָה שֶׁל הַגַּדְלוּת שֶׁלָּנוּ, יָאִיר לָנוּ אֶת הַחֹשֶׁךְ, וּפָשׁוּט יַעֲזֹר לָנוּ לְהִזָּכֵר עַד כַּמָּה אֲנַחְנוּ גְּדוֹלִים, קְשׁוּרִים, מְחֻבָּרִים וּדְבוּקִים כָּל הַזְּמַן בַּקָּבָּ”ה שֶׁמָּצוּי בְּתוֹכֵנוּ כָּל הַזְּמַן, רַק שֶׁלֹּא שַׂמְנוּ לֵב אֵלָיו בִּגְלַל חֶשְׁכַת הַגָּלוּת.

אולי זה ההסבר של דברי הגמרא: “אֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶהּ לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֵלָא שִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת בִּלְבָד” – כל ההבדל בין ימינו לימות

מַמְשִׁיךְ הָרַב קוּק וְכוֹתֵב:
"לִגְעֹר צְרִיכִים גַּם בְּקַטְנוּת הָאֱמוּנָה שֶׁל עַצְמוֹ, בְּמִעוּט הַכָּרַת הַסְּגֻלָּה הַנִּשְׁמָתִית שֶׁלּוֹ – כְּדֵי לָשׁוּב אֶל הַגּוֹדֵל הָרָאוּי".
אֶת הַכֹּחַ שֶׁל הַגְּעָרָה אֲנִי צָרִיךְ לְהַפְנוֹת לֹא כְּלַפֵּי עַצְמִי בְּמוּבָן שֶׁל כַּעַס עַל עַצְמִי עַל זֶה שֶׁאֲנִי לֹא מַסְפִּיק בְּסֵדֶר, אֶלָּא לְהֵפֶךְ: לִגְעֹר בַּקַּטְנוּת שֶׁל עַצְמִי, כְּלוֹמַר “לִכְעוֹס” עַל עַצְמִי וְלוֹמַר: “אֵיךְ זֶה שֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁאֲנִי כָּל כָּךְ קָטָן? אֵיךְ זֶה שֶׁאֲנִי לֹא שָׂם לֵב כַּמָּה אֲנִי גּדָוֹל, ועְַד כּמַָּה הנַּשְָׁמָה שֶׁלּיִ עֲנקִָית וּ מְ ל א ה בּ ט וֹ ב ? ”
רַק “כַּעַס” מִסּוּג כָּזֶה מֻתָּר לִכְעוֹס… גְּעָרוֹת כָּאֵלּוּ מַנְמִיכוֹת אֶת הַנְּמִיכוּת, וְעוֹזְרוֹת לַגֹּדֶל הָאֲמִתִּי שֶׁלְּךָ לְהוֹפִיעַ.
תַּאֲרוּ לְעַצְמְכֶם שֶׁבִּמְקוֹם לִצְעֹק עַל יְלָדִים מֵאָז שֶׁהֵם קְטַנִּים כַּמָּה שֶׁהֵם לֹא טוֹבִים וְלֹא בְּסֵדֶר – הָיִינוּ “גּוֹעֲרִים” בָּהֶם וְאוֹמְרִים לָהֶם: “אַתֶּם גְּדוֹלִים, אַתָּה מְצֻיָּנִים, אֵין כָּמוֹכֶם!” – תַּאֲרוּ לְעַצְמְכֶם אֵיזֶה
מַהְפָּךְ זֶה הָיָה גּוֹרֵם בָּעוֹלָם…!!!
המשיח הוא רק בתשומת הלב לשאלה מיהו באמת המלך: בשר ודם, פחדים, דאגות, נמיכות קומה – או: מלך מלכי המלכים שנמצא בתוכנו. ברגע שנבין את זה – יגיע המשיח, כי זוהי הגאולה האמיתית. אִם הוֹרִים וּמוֹרִים הָיוּ זוֹכְרִים לְהַזְכִּיר לַיְּלָדִים שֶׁלָּהֶם שׁוּב וָשׁוּב כַּמָּה הֵם גְּדוֹלִים, חֲשׁוּבִים וִיקָרִים – הָיִינוּ בְּמַצָּב שֶׁל בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ!

מִפגְּשָׁ 5

אֲנַחְנוּ מַמְשִׁיכִים בְּבֵרוּר דֶּרֶךְ הַגַּדְלוּת שֶׁלָּנוּ. לִפְעָמִים עוֹלֶה חֲשָׁשׁ שֶׁאוּלַי אִם נֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ “הַגַּדְלוּת” זהֶ יבָיִא אוֹתָנוּ למְִקוֹמוֹת לֹא טוֹביִם שֶׁ ל גּ א ו ה ו כ ד ’ . יִתָּכֵן שֶׁיֵּשׁ צַד שֶׁל חֲשָׁשׁ כָּזֶה, אַךְ עִם זֹאת יֵשׁ כָּאן תְּפִיסָה שֶׁל קַטְנוּת וּפַחַד מֵהַגֹּדֶל. כּוֹתֵב הָרַב קוּק:
"יוֹתֵר יֵשׁ לְהִתְיָרֵא מִפְּנֵי הַשִּׁפְלוּת מִמִּפְּנֵי הָרוֹמְמוּת (עמוד לב) !"
וְכָךְ גַּם כּוֹתֵב תַּלְמִידוֹ הָרַב חרל”פ זַצַ”ל (מי מרום, רזי לי עמ’ צו) :
"אֱמֶת הַדָּבָר כִּי בְּעִקְבוֹת הַגַּדְלוּת כְּרוּכִים גַּם כֵּן סַכָּנוֹת עֲצוּמוֹת, אֲבָל הֲכיִ בִּשְׁבִיל זֶה יְוַתְּרוּ עַל הַגַּדְלוּת וְיִסְתַּפְּקוּ בַּקַּטְנוּת? וּבִפְרָט, כִּי לְפִי הָאֱמֶת, הָאֲסוֹנוֹת הָעֲלוּלוֹת וּבָאוֹת מִן הַקַּטְנוּת הֵן יוֹתֵר גְּדוֹלוֹת וְיוֹתֵר רָעוֹת… הַמִּגְרָעוֹת שֶׁל הַקַּטְנוּת… הֵן טְמוּנוֹת וּסְפוּנוֹת בִּפְנִימִיּוּתָן, והְרִָקּבָוֹן הפַּנְיִמיִ כּמַּהָ רַע הוּא . אֲבָל לֹא כֵּן בַּגַּדְלוּת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמִּצַּד הַחִצּוֹנִיּוּת כְּרוּכִים גַּם כֵּן חֶסְרוֹנוֹת… אֵין זֶה רַק מִבַּחוּץ בִּלְבַד… וּבִפְנִימִיּוּתָן אֵין שׁוּם חִסָּרוֹן, וּמַה ערֶֶךְ ישֵׁ לחַיִצוֹניִּוּת נגֶדֶ הפַּנְיִמיִּוּת? הַקַּטְנוּת עַצְמָן הֵן הֵן הַחִסָּרוֹן הַיּוֹתֵר גָּדוֹל וְיוֹתֵר גָּרוּעַ!"
אֵלּוּ דְּבָרִים מַדְהִימִים: חִנְּכוּ אוֹתָנוּ לַחְשֹׁב שֶׁמְּסֻכָּן לַחְשֹׁב עַל גַּדְלוּת, כִּי זֶה עָלוּל לִגְרֹם לָנוּ לְגַאֲוָה וּלְיֵשׁוּת. כַּמּוּבָן, שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה צַד נָכוֹן, שֶׁכַּאֲשֶׁר אָדָם מַגְזִים, הוּא עָלוּל לָלֶכֶת לְאִבּוּד… אֲבָל זֶה בְּמַצָּבֵי קִצּוֹן. הַסַּכָּנָה הָאֲמִתִּית הִיא בְּדִיּוּק בַּמָּקוֹם הֶהָפוּךְ: לִהְיוֹת קָטָן וְלִשְׁכּחַֹ מֵהַגֹּדֶל זוֹ הַסַּכָּנָה הֲכִי גְּדוֹלָה!!! לַמְרוֹת שֶׁכְּלַפֵּי חוּץ נִרְאֶה לָנוּ שֶׁהַקַּטְנוּת הִיא הַמַּצָּב הָאִידִיאָלִי, וְהִיא זוֹ שֶׁמְּבַטֵּאת יִרְאַת שָׁמַיִם וְצִדְקוּת, הֲרֵי בֶּאֱמֶת הַחֶסְרוֹנוֹת שֶׁל דֶּרֶךְ הַקַּטְנוּת, גְּדוֹלִים פִּי כַּמָּה וְכַמָּה מֵהַחֶסְרוֹנוֹת שֶׁל דֶּרֶךְ הַגַּדְלוּת, שֶׁאוּלַי כְּלַפֵּי חוּץ נִרְאֵית בְּעָיָתִית, אֲבָל בְּעֹמֶק הָעֳמָקִים הִיא הַדֶּרֶךְ הָאֲמִתִּית שֶׁל עֲבוֹדָת ה’.
לְצַעֲרֵנוּ, אֲנַחְנוּ מַפְסִידִים כָּל כָּךְ הַרְבֵּה בְּדֶרֶךְ הַקַּטְנוּת, אֲבָל לֹא מְעִזִים לַעֲשׂוֹת אֶת הַשִּׁנּוּי הַמְּבֻקָּשׁ:
שִׂימוּ לֵב לַצִּטּוּטִים הַבָּאִים:

  • "כַּמָּה טוֹבָה מוֹנְעִים בַּיָּדַיִם, מִפְּנֵי שִׁפְלוּת הַדֵּעָה שֶׁבָּאֲנָשִׁים אֲשֶׁר רוּחַ ה' רָאוּי לִדְפֹּק בִּלְבָבָם – וְהֵם אוֹחֲזִים בַּקַּטְנוּת, וְאֵינָם מַאֲמִינִים בְּעַצְמָם, בְּגַדְלוּת נִשְׁמָתָם (עמוד יט) "
  • "יֶשְׁנָם צַדִּיקִים כָּאֵלֶּה שֶׁנּוֹפְלִים מִמַּדְרֵגָתָם רַק בִּשְׁבִיל מַה שֶּׁאֵינָם מַאֲמִינִים בְּכֹּחַ קְדֻשַּׁת עַצְמָם (עמוד כד) …"
  • "הַצַּדִּיקִים, עִקַּר נְפִילָתָם בָּאָה מִתּוֹךְ הָעֲנָוָה הַיְּתֵרָה שֶׁלָּהֶם (עמוד לג) …"

אָדָם יָכוֹל לִהְיוֹת גָּדוֹל וְצַדִּיק, וְהוּא פָּשׁוּט לֹא מֵעֵז לְהַגִּיעַ אֶל הַגֹּדֶל שֶׁל עַצְמוֹ בִּגְלַל אֵיזוֹ מַחֲשָׁבָה עַל “עֲנָוָה” שֶׁאֵינֶנָּה בִּמְקוֹמָהּ. מִי יוֹדֵעַ כַּמָּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וְצַדִּיקִים יֵשׁ לָנוּ הַיּוֹם בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת – אֲבָל
הֵם לֹא מְעִזִים לְהַאֲמִין שֶׁהֵם בֶּאֱמֶת כָּאֵלּוּ, וְלָכֵן הֵם יִשָּׁאֲרוּ קְטַנִּים וּשְׁפָלִים, וְאָז הַהֶפְסֵד יִהְיֶה כָּפוּל: גַּם הֵם לֹא יְמַצּוּ אֶת עַצְמָם, וְגַם עַם יִשְׂרָאֵל יַפְסִיד עוֹצְמָה שֶׁל אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים בֶּאֱמֶת. וּמִי עוֹצֵר וְגוֹרֵם לְכָל הַמַּצָּב הַזֶּה? אֲנַחְנוּ בְּעַצְמֵנוּ! בַּיָּדַיִם שֶׁלָּנוּ! זֶה קוֹרָה בְּצוּרַת הַחִנּוּךְ שֶׁאֲנַחְנוּ מִתְחַנְּכִים בָּהּ בְּעַצְמֵנוּ, וּמְחַנְּכִים בָּהּ אֶת הַדּוֹר הַבָּא. כָּל דּוֹר מַעֲבִיר לַדּוֹר הַבָּא אֶת הַשִּׁפְלוּת הַמְּזֻיֶּפֶת, וְגוֹרֵם שֶׁגְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יָעֵזוּ לְהוֹפִיעַ כְּמוֹ שֶׁהֵם אֲמוּרִים לִהְיוֹת!
לְעֻמַּת זֹאת, אֶפְשָׁר גַּם לִפְעֹל בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת שֶׁאוֹתָהּ הִצַּגְנוּ בְּמַהֲלַךְ הַמִּפְגָּשִׁים הָאֵלּוּ. זוֹ דֶּרֶךְ שֶׁמַּטְרָתָהּ לְהַעֲצִים אֶת הָאָדָם, וּלְגַלּוֹת לוֹ אֶת גְּדוּלָתוֹ, עוֹצְמָתוֹ וְקִרְבַת אֱלֹקִים אֲשֶׁר בּוֹ. זוֹ הַדֶּרֶךְ שֶׁמּוֹבִילָה לַמּוּדָעוּת הַטִּבְעִית, לְהַמְתָּקָה וּלְמַדְרֵגַת הַכֶּתֶר וְהַקִּרְבָה הָעִילָאִית לַקָּבָּ”ה.
לְכָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ יֵשׁ מַשֶּׁהוּ שֶׁהוּא טוֹב בּוֹ. אֵיזֶה כִּשָּׁרוֹן אוֹ עֲשִׂיָּה מְסֻיָּמִים בָּהֶם אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים שֶׁאֲנַחְנוּ טוֹבִים .

אתה לא חייב להיות דווקא מצטיין בתחום הזה, אלא מספיק שתיזכר בדבר שאותו אתה עושה טוב. אתה יכול להיזכר ברשימת הדברים הטובים שכתבת בתרגיל המעשי מספר 1.

קַח נְקוּדָה אַחַת בָּהּ אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאַתָּה טוֹב: לְמָשָׁל: הַאִם אַתָּה יוֹדֵעַ לְבַשֵּׁל? לְצַיֵּר? לָרוּץ? לְצַלֵּם? לִשְׁלֹט בַּמַּחְשֵׁב? וְכַד’. זֶהוּ מָקוֹם בּוֹ אַתָּה שָׂמֵחַ, וּמַרְגִּישׁ טוֹב בְּיַחַס לְעַצְמְךָ בְּלִי קֶשֶׁר וּבְלִי הַשְׁוָאָה לַאֲחֵרִים. זֶהוּ מָקוֹם שֶׁאַתָּה שָםׁ בְּמוּדָעוּת טִבְעִית: בָּרוּר לְךָ שֶׁאַתָּה טוֹב ב 100%- . אֶת הַנְּקֻדָּה הַטּוֹבָה הַזּוֹ תַּעֲצִים: תֹּאמַר לְעַצְמְךָ: “הֲרֵי בָּזֶה אֲנִי טוֹב. כְּלוֹמַר: יֵשׁ בִּי מַשֶּׁהוּ טוֹב, חִיּוּבִי, מְיֻחָד. אָז אִם אֲנִי טוֹב בָּזֶה, אוּלַי אֲנִי אֶהְיֶה מְסֻגָּל לִהְיוֹת טוֹב גַּם בְּדָבָר אַחֵר? אוּלַי יֵשׁ בִּי יְכֹלֶת לִכְבּוֹשׁ גַּם אֶת הַיַּעַד הַבָּא?”
מִנְּקוּדַת הַעֲצָמַת הַטּוֹב הַזֶּה, אַתָּה מַתְחִיל לִבְנוֹת אֶת עַצְמְךָ בִּכְבִישַׁת עוֹד יַעַד וְעוֹד יַעַד. מִכֹּחַ הַדָּבָר הַחִיּוּבִי שֶׁבְּךָ, אַתָּה מְשַׁנֶּה אֶת הַגִּישָׁה הַשְּׁלִילִית עַל עַצְמְךָ.
וּבְדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁ”עֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה”, הַיְנוּ: הַשְּׁלִילָה גּוֹרֶרֶת אַחֲרֶיהָ עוֹד מַחְשָׁבוֹת שֶׁל שְׁלִילָה, סַפְקָנוּת וְעֶצֶב – הֲרֵי גַּם “מִצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה” – הַטּוֹב גּוֹרֵר אַחֲרָיו טוֹב, שִׂמְחָה, בִּטָּחוֹן וְעוֹצְמָה. מְעַט מִן הָאוֹר דּוֹחֶה הַרְבֵּה מִן הַחֹשֶׁךְ . בְּרֹב הַפְּעָמִים כְּשֶׁאָדָם חוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה זֶה מַתְחִיל מֵאֵיזֶה אוֹר קָטָן שֶׁהוֹפִיעַ בַּמְּצִיאוּת שֶׁל אוֹתוֹ אָדָם, וְאוֹתוֹ אוֹר הָלַךְ וְנִכְנַס פְּנִימָה עַד שֶׁחוֹלֵל מַהְפָּךְ שָׁלֵם. זֶה מֵעֵין וִירוּס
חִיּוּבִי. כְּשֶׁיֵּשׁ סֶדֶק בַּקְּלִפָּה, נִכְנַס הָאוֹר. זֶה מְשַׁחְרֵר סְתִימוֹת.
לָכֵן חָשׁוּב לְזַהוֹת אֶת הַטּוֹב שֶׁבְּךָ, לְהַעֲצִים אוֹתוֹ, וּמִתּוֹךְ כָּךְ לְחַפֵּשׂ וּלְגַלּוֹת עוֹד וְעוֹד נְקוּדוֹת טוֹבוֹת.

הָיְתָה שְׁתִיקָה בַּכִּתָּה. הַתַּלְמִידִים הָיוּ מְכֻנָּסִים כָּל אֶחָד בְּמַחְשְׁבוֹתָיו.
“לֹא מֵבִין אֵיךְ לֹא דִּבְּרוּ אִתָּנוּ כָּכָה עַד הַיּוֹם…”, אָמַר לְבַסּוֹף צְבִי.
“זֶה בֶּאֱמֶת מַשֶּׁהוּ מְיֻחָד. אַף פַּעַם לֹא חָשַׁבְתִּי שֶׁאֶפְשָׁר לַחְשֹׁב עַל עַצְמִי בְּצוּרָה כָּזוֹ…”, הוֹסִיף גּלִעְָד.
אָמַרְתִּי לָהֶם: “גַּם בְּעֵינַי הַמִּפְגָּשִׁים הָאֵלּוּ הָיוּ חִדּוּשׁ גָּדוֹל, וַאֲנִי אֲגַלֶּה לָכֶם סוֹד: הֵם יָצְרוּ אֶצְלִי מַהְפָּךְ שָׁלֵם בָּאִישִׁיּוּת! זֶה לֹא קָרָה מִיָּד, אֲבָל הִתְמַדְתִּי בַּתַּרְגִּילִים, וְקָרָאתִי שׁוּב וָשׁוּב אֶת הַסִּכּוּמִים שֶׁלִּי,
וּלְאַט לְאַט פִּתְאוֹם גִּלִּיתִי שֶׁאֲנִי פָּחוֹת מְבַקֵּר אֶת עַצְמִי, וְיוֹתֵר מֵעֵז לְהִסְתַּכֵּל עַל עַצְמִי כְּאָדָם טוֹב וּמַצלְיִחַ, ושְֶׁיּשֵׁ בּיִ לֹא מְעַט נ ק וּ ד וֹ ת ט וֹ ב וֹ ת .
אַחֲרֵי עֲבוֹדָה אִישִׁית שֶׁל מִסְפָּר שָׁבוּעוֹת, לֹא יָכֹלְתִּי לְהַאֲמִין אֵיךְ הָיִיתִי פַּעַם בְּמָקוֹם שֶׁל בִּיטוּשׁ, וְאֵיךְ הִתְחַלְתִּי לְנַגֵּן נִגּוּן אַחֵר וּמְיֻחָד שֶׁל עוֹצְמָה,

אֶפִּילוֹג

שִׂמְחָה ורְָצוֹן הוֹלךְֵ וגְוֹברֵ להְתְִקַדֵּ ם בּ עֲ ב וֹ דַ ת ה ’ . אֲנִי מַזְמִין אֶת כֻּלְּכֶם, לְנַסּוֹת וּלְהַכִּיר אֶת הַדֶּרֶךְ הַזּוֹ: לִקְרֹא שׁוּב וָשׁוּב אֶת הַחוֹבֶרֶת, לְהִתְאַמֵּן, לְהִתְבּוֹנֵן, לִשְׁאוֹל וּלְבָרֵר, וּלְהַתְמִיד לָלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ הַחֲדָשָׁה הַזּוֹ בְּשִׂמְחָה. בְּעֶזְרַת ה’ הַתּוֹצָאוֹת הַמַּדְהִימוֹת לֹא יְאַחֲרוּ לָבוֹא”.

לעילוי נשמת:
דוד בן רוז, רבי יעקב בן שמחה, יוסף בן עזיזה, דבורה בת עזיזה, ר’ יהושע אריה בן שמואל, קלרה חיה בת שמואל, ר’ שלמה בן עישה,

להצלחת:
נשמה וילדיה, פנחס מרציאנו ובני משפחתו, משפחת שישפורטיש, משפחת מורצייאנו

לזיווג הגון:
הודיה בת רחל, רחל בת עזיזה, אלירן אליהו בן שהלה שרה

לרפואת:
עזיזה בת זוקה, זוהרה סוליקה בת דבורה, רבי נפתלי בן עזיזה, יהונתן יחיאל בן שגית

שתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email