Harav Eliyahoo Ovadia

Harav Eliyahoo Ovadia

מוצאי שמות מקום המנוחה הפנימי

מוצאי שמות מקום המנוחה הפנימי –

יט טבת, התשע"ה

מהי הקדושה? כיצד נידמה לעליון? אלו שאלות שורשיות, אך התשובה עשויה להיות מפתיעה. נלמד מהרב חרל"פ הבנה שהופכת ליישום עבור כל אדם, באופן שמגלה מתוך עצמו גילוי אלוקי קדוש ונפלא.

אח יקר, במהלך יומך אתה עושה, אומר וחושב הרבה דברים. אך כמה שקט פנימי ויציבות יש לך בתוך כל העשייה הזו? האם המצב מוכרח להיות כך? שים לב מה קורה לך בזמן שאתה עושה. האם העשייה שלך משפיעה על פנימיותך וחודרת אליה? שים לבך, שכדי למצוא יציבות פנימית אתה צריך להחזיר את המבנה של נפשך לסדר הנכון. למעשה, יש בך נקודה פנימית מהותית הנמצאת באחדות, בשלווה ובשמחה. הנקודה הזו אינה מתרשמת מכל ההתרחשויות החיצונית, ממה שעובר עליך. ממה שאתה מדבר. יחד עם זאת, מתוך הנקודה זו דווקא, אינך מנותק וקר, אלא אתה יוצר קשר אמיתי וחם עם עצמך ועם הסובב אותך המבנה הזה נפגם אצל רובנו. מה שקרה הוא שאין לנו הבחנה בין הפנימיות העמוקה שלנו לבין החיצוניות, ואז הפנימיות מתערערת ומאבדת את כוחה.הקדושה היא למעשה החזרת המבנה הפנימי על כנו. והמבנה הזה, לפי דברי הרב חרל"פ, תלמידו של הראי"ה קוק, הוא שיקוף של היחס בין ה' יתברך לבין עולמו )מתוך הספר "רזי לי"(:
לא להתערבב עם החוץכלומר, ה' יתברך מנהיג את עולמו בפעולות שונות ובמידות שונות ואף הופכיות: יום ולילה, חסד ודין וכן עוד. אך כל התנועה השייכת להנהגת העולמות היא חיצונית ביחס לאין סוף ברוך הוא "בדרך חוץ ממנו". הפעולות של ההנהגה אינן  משנות את עצמותו, הנשארת תמיד במנוחה ושלווה כביכול, ואפילו כאשר הוא מתגלה במידת הגבורה "אין השינויים נפעלים עליו". –

אח יקר. זהו מצב נפשי פנימי שאתה יכול ואף צריך להגיע אליו. אין זה תיאור קבלי רוחני מופשט. ויתרה מזו, על ידי כך אתה מכיר את בוראך ומתדמה לו. והנה אתה – נעשה גילוי שלו ממש בעולם התחתון. כיצד? כיצד תדמה לעליון? מצא בקרבך את המקום הפנימי, של נקודה מהותית הנמצאת במנוחה ובשלווה ומתוכה אתה פועל החוצה ויוצר קשר מלא חיות, תנועות, עליות וירידות, צבעוניות וגוונים, שאינו מערער את המנוחה והשלווה הפנימית. והנה, אתה מכיל הפכים אמנם אתה פועל –ועושה בעולם, אבל זה לא אתה שפועל ועושה, אינך מזוהה עם החיצוניות שלך.

הפעולות יוצאות ממך, אבל אינך מגדירות אותך ולא משפיעות על פנימיותך במובן המערער של המילה. יוצא שבמקום הפנימי בנפשך, אתה חי ומתקיים ממקום שאינו פועל ועושה כלל. עלול אתה לחשוש שהמצב הנפשי המדובר כאן מנוכר ורחוק. אין זו הכוונה כלל. הפחד הזה נובע פשוט מחוסר ההיכרות עם המצב הנפשי של חוסר ערבוב, של יציבות פנימית. המימד שבו יש קשר עם מצבי הנפש השונים, ועם המציאות החיצונית, אך מתוך הפרדה פנימית, מתוך שמירה על מקום פנימי של מנוחה ושלווה, שהוא הנקרא "ארך אפיים". יש פה הכלת הפכים אתה עושה ולא עושה. –אתה קשור ולא קשור. אתה מדבר ולא מדבר. לא תוכל להבין זאת אלא אם תנסה, ואז תמצא.

למשל, אדם אוהב את הבן שלו. אך האם הקשר שלו לבן שלו מערער את יציבותו הפנימית? מגדיר אותו? למעשה, יש לך קיום בלי שום קשר לבן שלך, וגם כאשר אתה מחנך אותו בתקיפות, אפשר שהדבר לא יערער את פנימיותך. כלומר, הדיבור אליו יוצא מנקודה יחסית חיצונית במערכת הנפשית שלך, ועוד יותר פנימה יש בך אהבת עולם כלפיו. אנשים נוטים להיות מעורבבים במלואם בתוך המצב שהם פוגשים. למשל, הבן שלהם עושה משהו לא ראוי, והנה ההורים מתבלבלים, נכנסים למתחים ולדאגות. למעשה, יש הפרדה מהותית בינך לבין הבן שלך.

הפרדה בין עצמי לבין הלבושים שלי

גם ביחס לעצמך צריך ליישם את ההפרדה הזו הפרדה מהותית בינך לבין מה – שאתה אומר, חושב ומרגיש. נניח שיש נקודה שאתה לא מסוגל להיות בה כפי שהיית רוצה להיות, להתנהג כפי שאתה רוצה להתנהג. אבל עצם המצב הזה לא חייב להפיל אותך ברוחך. מה שמכניס אותך בעיקר לנפילה פנימית הוא העובדה שאתה מעורבב עם המקום השבור הזה, ואתה נותן לו לפעול על מהותך הפנימית, היציבה והשלווה.

כן הוא לגבי הבורא. הנה, אתה רואה מצב של הופעת דינים בעולם. מבחינת המבט האנושי שלך, אין אפשרות לקבל זאת, אך מבחינה של מעלה, כאשר עולים לשורשים הפנימיים, ל"מקורים הגבוהים", אזי רואים שהכל איחוד גמור, הכל טוב מוחלט ואפילו מידת הגבורה. והנה גם אתה כך. למשל, ילד עושה לך מעשה קונדס, ואתה מתבלבל כי הדבר פוגע באגו שלך, מתערבב עם פנימיותך. אך אם אתה משחרר את נקודת הערבוב הזו, ולא נותן למציאות החיצונית להגדיר אותך, ולשנות את מהותך, הנה אתה פתאום רואה את המקוריות של מעשה הקונדס, ואפילו קצת משתעשע ממנו.

תעשה הפרדה ברורה בין מה שאתה רואה לבין הפנימיות שלך. הפרדה בין החוויה הפנימית לבין המציאות. נסה להכיל את ההפכים הללו החוויה קשורה אליך ולא –קשורה אליך בבת אחת. הרי יש בך נקודה אלוקית תמיד, בלי תלות בשום התרחשות חיצונית.

 

משחרר שליטה זוכה לאחריות –

הסיבה לכך שאנו מתקשים להפריד, היא הרצון שלנו להיות בשליטה. הרי אם הפעולות החיצוניות והעולם הם כביכול חוץ ממנו יתברך, הרי זה כביכול שהוא שחרר את השליטה על המימדים הללו. ולמעשה, ההתרחשות החיצונית הזו מסודרת לגמרי למרות שהוא שחרר עליה שליטה: "כולם סדורים לפניו בסדר רצוי". אדרבה, האופן שה' עושה "חוץ ממנו" זהו שיא השליטה, היפך ממה שנדמה שזהו אובדן שליטה. הבעיה היא אצלנו, אנו רוצים להרגיש שאנו שולטים על התמונה, אז בעצם איננו שולטים כלל. ואם אנו מסכימים לשחרר את השליטה אז דווקא נגיע לשיא השליטה.

למשל, אדם נוסע למקום מסוים ופתאום הכל נתקע. פנצ'ר. הנה הוא מתחיל להתערבב: "אני אשם, מה עשיתי, איך זה קרה לי…". אלא שכל המחשבות הללו הם אוסף של חשבונות בבחינת "והמה ביקשו חשבונות רבים". במקום זה, נסה לעצור רגע ולשאול את עצמך מי גרם לפיצוץ בגלגל? אתה? הרי ה' יתברך עשה את זה. אז תן לו גם לטפל בזה. אמנם, ברור שבפועל אני מתקן, אבל אני לא מכניס את עצמי לתוך המצב, לוקח עליו אחריות כאילו המצב הזה הוא אני. ואז תהיה מופתע מאד כיצד יתוקן המצב, ולא תבין כלל איך זה קרה. גם אם אתה בפועל הברגת את הברגים…

אם אתה לא יודע להרפות את ההזדהות עם המצבים, כל מציאות חייך תוביל אותך לכעסים ללא הרף. למשל, אדם מעיר לך הערה. אם יש לך השלמה עם עצמך, מתוך כך שגם הנקודה השבורה בך איננה אתה, דווקא אז אתה מסכים לקבל את ההערה. הרי גם בתוך עצמך, ה' יתברך הוא המנגן, וגם אם אתה כועס. היכולת לקחת אחריות דווקא מתוך חוסר ההזדהות עם הנקודה היא שיא ההפכים, אבל זו מציאות פשוטה אם תנסה אותה בתמימות.

לחיות את הצמצום מבפנים

הנקודה הזו נובעת בשורשה מהנקודה שהצמצום אינו כפשוטו ולכן יוצא בעצם שאין צמצום. כלומר, כשאתה מצמצם את עצמך לדיבור, אם אתה מכניס את כולך לדיבור ופוגם במהות הפנימית שלך, הרי עשית לעצמך צמצום כפשוטו. אל תתן לצמצום להיות כפשוטו, אלא שיהיה כפשוטו ולא כפשוטו. אתה הדיבור, ואינך הדיבור. אתה נמצא במצב ואינך במצב. בקיצור, הדמה לעליון במידת הצמצום, ואל תשאיר אותו כרעיון קבלי.

ובאופן אחר, הרי ה' צמצם את עצמו לתוך המציאות הזו, שהיא מעין תמצית של הגילוי האלוהי. אז אם כך, הרי אתה אלוקי, קודש קודשים. הבעיה שאיננו מאמינים בזה. השאלה אם אתה כועס או לא כועס אינה קשורה אליך, במובן הרגיל של המילה. אלא ודאי שאתה שייך לכעס הזה, אתה "בתוך התמונה", אבל הרפה ממנה, הסכם להיות בעת ובעונה אחת "מחוץ לתמונה" ולשחרר לה' יתברך את האחריות על הכעס הזה ועל המתרחש בנפשך. צא מן המצב, הפרד בינך לבינו, ולפתע הכל נמתק.

נדמה לנו שהמדובר כאן הוא הסרת אחריות. אוי לנו שירד מושג האחריות לגלות הנוראית הזו. אחריות אין פירושה שליטה. אחריות היא נקודה שבה אתה בגילוי אבל לא בגלל שאתה חייב. אחריות מעבר לאהבה ויראה, פשוט להיות גילוי של ה' יתברך.

הנה הכנעה אתה רואה את הכעס, אבל מאשים את עצמך עדיין. הנה הבדלה אתה נמצא עם הכעס בלי להאשים, רואה אותו ומקבל את קיומו, אבל עדיין מזהה שהוא תלוי בך. אך בשני השלבים הללו אתה עדיין בתמונה. זכור ידידי שאתה בסך הכל בשר ודם. אתה לוקח אחריות על המתרחש בך כאילו אתה למעלה מגוף. הכעס הוא מימד חיצוני לך, והנה המימד הפנימי, חלק אלוק, כולו ה' יתברך. שים לבך היטב. אם אתה תופס שאתה גילוי עצמותו יתברך ממש, הרי מה שאתה פועל או לא פועל לא תלוי בך. אז איפה אתה בתמונה? אתה מתבטל אליו, ויש רק אותו, רק "אין". החשש הגדול מן הנקודה הזו, הוא שהיא מנטרלת לכאורה כל מימד של עבודה, את כל מימד הבחירה. אבל ההיפך הנכון, בנקודה זו מתגלה שיא העבודה ושיא האחריות. הבחירה העומדת בפניך היא להיות גילוי שלו יתברך בעולם או לא. זו הבחירה הפשוטה העומדת בפניך. ואז מתגלה מקרבך אחריות עצומה לאין שיעור אך לא כהכרח, אלא מתוך השלמה של שמחה, מתוך שאתה תופס בוודאות פנימית כמה קדוש אתה.

שתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email