עוֹצמת העצמוּת שבתוכינו – חוברת ב’

חוברת שניה בסדרה – להורדה
מתוך שיעוריו של הרב אליהו עובדיה שליט”א

שָׁלוֹם לָכֶם.
שְׁמִי חַיִּים, וְיֵשׁ לִי חֲנוּת מַכֹּלֶת קְטַנָּה (יֵשׁ עֲדַיִן חֲנֻיּוֹת כָּאֵלוּ…) בְּאַחַת מִשְׁכוּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם.
הַחֲנוּת שֶׁלִּי נִמְצֵאת בְּסָמוּךְ לְמִסְפַּר בָּתֵּי כְּנֶסֶת וּבָתֵּי מִדְרָשׁ, שֶׁבְּמֶשֶׁךְ כָּל יוֹם מְלֵאִים בַּאֲנָשִׁים שֶׁבָּאִים וְהוֹלְכִים, וְאַגַּב זֶה גַּם קוֹנִים מִצְרָכִים בַּחֲנוּת שֶׁלִּי.
אֲנִי מִתְפַּלֵּל כָּל יוֹם מֻקְדָּם, לוֹמֵד אַחֲרֵי הַתְּפִלָּה, וּמְמַהֵר לִפְתֹּח אֶת הַחֲנוּת. אֲנִי עוֹבֵד כָּל הַיּוֹם, וּמִתְפַּרְנֵס, ב”ה, דֵּי טוֹב. אֲנִי רוֹצֶה לְשַׁתֵּף אֶתְכֶם בְּמִקְרֶה שֶׁקָּרָה לִי לִפְנֵי כְּשָׁנָה, וְהִשְׁפִּיעַ מְאֹד עַל הַחַיִּים שֶׁלִּי.
הָאֱמֶת הִיא שֶׁתָּמִיד הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁמַּשֶּׁהוּ חָסֵר… לֹא בֶּאֱמֶת יָדַעְתִּי לְהַגְדִּיר מַה הַדָּבָר הַזֶּה, אֲבָל זוֹ הָיְתָה מִין תְּחוּשָׁה כָּזוֹ שֶׁלִּוְּתָה אוֹתִי בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים.
לִפְנֵי כְּשָׁנָה, שַׂמְתִּי לֵב שֶׁבְּאֶחָד מִבָּתֵּי הַמִּדְרָשׁ שֶׁנִּמְצָא מוּל הַחֲנוּת שֶׁלִּי, מִתְאַסֶּפֶת מִידֵי לַיְלָה חֲבוּרָה שֶׁל אֲנָשִׁים שֶׁלּוֹמֶדֶת שָׁם לְאֹרֶךְ כָּל הַלַּיְלָה.
אֵיךְ אֲנִי יוֹדֵעַ?
מִדֵּי עֵרֶב, קָרוֹב לִשְׁעַת הַסְּגִירָה, הָיָה מַגִּיע מִשָּׁם מִישֶׁהוּ וְקוֹנֶה בִּנְדִיבוּת מִצְרָכִים עֲבוּר הַקְּבוּצָה הַזּוֹ: “זֶה כְּדֵי שֶׁלַּאֲנָשִׁים אֶצְלֵנוּ יִהְיֶה כֹּח לִלְמֹד עַד הַבֹּקֶר…”.
זֶה מָשַׁךְ אֶת תְּשׂוּמֶת לִבִּי: “לוֹמְדִים כָּל לַיְלָה עַד הַבֹּקֶר…”? מַה הֵם לוֹמְדִים שָׁם…?
בְּאַחַת הַהִזְדַּמְּנוּיוֹת, הֵעַזְתִּי וְשָׁאַלְתִּי אֶת אֶחָד הַמִּשְׁתַּתְּפִים שֶׁקָּנָה מִצְרָכִים: “סְלִיחָה שֶׁאֲנִי שׁוֹאֵל, אֲבָל מַה אַתֶּם לוֹמְדִים כָּל לַיְלָה…?”
הָאִישׁ חִיֵּךְ חִיּוּךְ גָּדוֹל וּמִסְתּוֹרִי, וְאָמַר לִי: “דְּבָרִים שֶׁהֵם בִּבְחִינַת “חֲבָל עַל הַזְּמַן”! כַּמָּה שֶׁאֲנִי אַסְבִּיר, אִי אֶפְשָׁר בֶּאֱמֶת לְהָבִין עַד שֶׁבָּאִים… אִם זֶה מְעַנְיֵן אוֹתְךָ, אֲנִי מַצִּיע לְךָ לָבוֹא מָחָר וּלְדַבֵּר עִם הָרַב שֶׁלָּנוּ”.
“הוּא רַב שֶׁאֶפְשָׁר לְדַבֵּר אִתּוֹ…?”, שָׁאַלְתִּי בַּחֲשָׁשׁ. הָאִישׁ חִיֵּךְ: “הוּא חֶבְרֶמָן אֲמִתִּי, וּפָתוּח לְכֻלָּם”.
לְמָחֳרָת, סָגַרְתִּי מֻקְדָּם, וְחִכִּיתִי בַּפֶּתַח שֶׁל בֵּית הַמִּדְרָשׁ לְבוֹאוֹ שֶׁל הָרַב.
“שָׁלוֹם כְּבוֹד הָרַב. שְׁמִי חַיִּים, וַאֲנִי מֵהַמַּכֹּלֶת מִמּוּל”.
“שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם. בָּרוּךְ הַבָּא”, חִיֵּךְ אֵלַי הָרַב בִּמְאוֹר פָּנִים.
“בַּמֶּה אוּכַל לַעְזוֹר?”
“אֲנִי עוֹקֵב אַחֲרֵי הַקְּבוּצָה שֶׁלָּכֶם בְּמֶשֶׁךְ כַּמָּה חֳדָשִׁים, וְרָצִיתִי לָדַעַת אִם הַלִּמּוּד כָּאן יָכוֹל לְהַתְאִים גַּם לְאָדָם כָּמוֹנִי…?”, שָׁאַלְתִּי בַּחֲשָׁשׁ.
“בְּוַדַּאי!”, עָנָה הָרַב. “הַלִּמּוּד כָּאן מַתְאִים לְכֻלָּם. אִם תִּכָּנֵס פְּנִימָה, תִּרְאֶה שֶׁיּוֹשְׁבִים כָּאן זֶה לְצַד זֶה: בַּחוּרֵי יְשִׁיבָה, מוֹרִים, רוֹאֵי חֶשְׁבּוֹן, אַנְשֵׁי הַיְיטֶק וְחַקְלָאִים. הַלִּמּוּד פָּת וּ ח ל כ לָּ ם .
הַדָּבָר הַיָּחִיד שֶׁצָּרִיךְ זוֹ הַתְמָדָה וְרָצוֹן אֲמִתִּי לְהִתְקַדֵּם בַּעֲבוֹדַת ה’. לֹא צָרִיךְ לִהְיוֹת גָּאוֹן, אוֹ חָכָם. הָעִקָּר זֶה הָרָצוֹן. אִם אַתָּה רוֹצֶה, אַתָּה מֻזְמָן לְהִכָּנֵס פְּנִימָה וּלְהִצְטָרֵף אֵלֵינוּ כְּבָר עַכְשָׁו”.

לְמַעַן הָאֱמֶת, הָיִיתִי דֵּי מֻפְתָּע מֵהַיַּחַס הַלְּבָבִי, וּמֵהַפַּשְׁטוּת שֶׁבָּהּ נֶאֶמְרוּ הַדְּבָרִים. בְּאוֹתוֹ רֶגַע, הֶחְלַטְתִּי שֶׁאֲנִי נִכְנַס – וּלְפִי דַּעְתִּי, זוֹ הָיְתָה הַהַחְלָטָה הֲכִי חֲשׁוּבָה בַּחַיִּים שֶׁלִּי, כִּי הַשִּׁנּוּי שֶׁעָבַרְתִּי הָיָה גָּדוֹל וּמַשְׁמָעוּתִי!
מֵאוֹתוֹ יוֹם לֹא פִסְפַסְתִּי אֲפִילוּ שִׁיעוּר אֶחָד. (גַּם כִּבּוּד הָיָה שָׁם בְּשֶׁפַע…- הָיָה שָׁם סֶבֶב נִפְלָא שֶׁל הִתְנַדְּבוּת לִקְנִיַּת כִּבּוּד מִדֵּי עֵרֶב, שֶׁעָזַר לַלּוֹמְדִים לְהַתְמִיד עַד לִשְׁעוֹת הַבֹּקֶר הַמֻּקְדָּמוֹת).
כָּל כָּךְ הִתְלַהֲבְתִּי מִמַּה שֶׁשָּׁמַעְתִּי שָׁם, עַד שֶׁיָּשַׁבְתִּי וְסִכַּמְתִּי אֶת הַדְּבָרִים בְּמַחְבָּרוֹת מְסֻדָּרוֹת, מִתּוֹךְ כַּוָּנָה שֶׁהַדְּבָרִים הַחֲשׁוּבִים הָאֵלּוּ שֶׁהִצְלִיחוּ לִגְרֹם לִי לְשִׁנּוּי כָּל כָּךְ מַשְׁמָעוּתִי בַּחַיִּים, וּבִתְקוּפָה כָּל כָּךְ קְצָרָה – יוּכְלוּ לַעְזוֹר וּלְהַשְׁפִּיע גַּם עַל אֲנָשִׁים נוֹסָפִים.
אֲנִי מַזְמִין גַּם אֶתְכֶם לְהִכָּנֵס פְּנִימָה!

הַמִּפְגָּשׁ הָרִאׁשֹון

הַיּוֹם נַתְחִיל לְבָרֵר וּלְהָבִין אֶת הַמֻּשָּׂג הַמְשֻׁלָּשׁ שֶׁהִזְכַּרְנוּ כְּבָר בִּזְמַנּוֹ: “מוּל – עִם – רַק”.
הַמְשֻׁלָּשׁ הַזֶּה מְבַטֵּא שְׁלֹשָׁה רְבָדִים בַּקֶּשֶׁר שֶׁלִּי לְדָבָר מְסֻיָּם.
יֶשְׁנוֹ מַצָּב בּוֹ אֲנִי נִמְצָא “מוּל” מַשֶּׁהוּ )=מוּל עַצְמִי, מוּל הַקָּבָּ”ה, מוּל הָאִשָּׁה וְהַיְלָדִים, מוּל כָּל הַמְּצִיאוּת(:
יֵשׁ אוֹתִי וְיֵשׁ אוֹתוֹ. שְׁנֵינוּ נִפְרָדִים זֶה מִזֶּה. אֵין קֶשֶׁר בֵּינֵינוּ.
יֶשְׁנוֹ מַצָּב מִתְקַדֵּם יוֹתֵר, בּוֹ אֲנִי נִמְצָא “עִם” מִישֶׁהוּ: שְׁנֵינוּ כְּבָר נִמְצָאִים יַחַד, וְיֵשׁ מַצָּב שֶׁל חִבּוּר וְאַחְדוּת.
שְׁנֵינוּ עֲדַיִן שׁוֹנִים זֶה מִזֶּה, וּבְכָל זֹאת מְכִילִים אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי.
הַמַּצָּב הָעֶלְיוֹן נִקְרָא “רַק”. זֶהוּ מַצָּב בּוֹ אֵין “אֲנִי וְהוּא” בִּכְלָל, אֶלָּא יֵשׁ רַק אוֹתוֹ. כָּל מַה שֶּׁקַּיָּם זֶה רַק הַקָּבָּ”ה. אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁכְּבָר הִזְכַּרְנוּ, וְכָעֵת נְפָרֵט אוֹתָם אֶחָד לְאֶחָד, וּנְנַסֶּה לִלְמֹד מִכָּךְ הַנְהָגוֹת בַּעֲבוֹדַת ה’.
לפְִנֵי “מוּל”…
לִפְנֵי שֶׁאֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים עַל הַמַּצָּב הָרִאשׁוֹן, חָשׁוּב לָשִׂים לֵב שֶׁהַרְבֵּה אֲנָשִׁים אֲפִילוּ לֹא מַגִּיעִים קָרוֹב לַמַּצָּב הַזֶּה. נַסְבִּיר אֶת כַּוָּנָתֵנוּ:
מְצִיאוּת הַחַיִּים שֶׁלָּנוּ, בְּעוֹלָם כָּל כָּךְ מָלֵא אַפְּלִיקַצְיוֹת וְהַסָחוֹת דַּעַת אֵין-סוֹפִיּוֹת, גּוֹרֶמֶת לָנוּ לֹא רַק “לִזְרֹם” עִם הַחַיִּים, אֶלָּא מַמָּשׁ לְהִסָּחֵף בִּמְהִירוּת מְסַחְרֶרֶת בְּנָהָר שׁוֹצֵף וְגוֹעֵשׁ שֶׁל אֵין סוֹף גִּרוּיִים חִיצוֹנִיִּים
שֶׁמַּסִּיחִים אֶת הַדַּעַת שֶׁלָּנוּ מִכָּל הִתְבּוֹנְנוּת. כְּבָר לִפְנֵי 200 שָׁנָה כּוֹתֵב רַבִּי נַחְמָן:
“מַה שֶּׁהָעוֹלָם רְחוֹקִים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַך וְאֵינָם מִתְקָרְבִים אֵלָיו יִתְבָּרַך הוּא רַק מֵחֲמַת שֶׁאֵין לָהֶם יִשּׁוּב הַדַּעַת וְאֵינָם מְיַשְּׁבִין עַצְמָן. וְהָעִקָּר לְהִשְׁתַּדֵּל לְיַשֵּׁב עַצְמוֹ הֵיטֵב מָה הַתַּכְלִית מִכָּל הַתַּאֲווֹת וּמִכָּל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה”
אָדָם יָכוֹל לְהַעֲבִיר חַיִּים שְׁלֵמִים בְּלִי בֶּאֱמֶת לַעֲצֹר וְלַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ מִינִימָאלִי עַל הַחַיִּים שֶׁלּוֹ: “מַהֵן הַמַּטָּרוֹת שֶׁלִּי? בִּשְׁבִיל מַה אֲנִי חַי? מַה הַתַּפְקִיד שֶׁלִּי בָּעוֹלָם? הַאִם הַדֶּרֶךְ שֶׁלִּי הַיּוֹם מְקַדֶּמֶת אוֹתִי אֶל מִמּוּשׁ הַתַּפְקִיד הַיִּחוּדִי שֶׁלִּי? בְּמַה אֲנִי טוֹב, וּבְמַה עָלַי לְהִשְׁתַּפֵּר? וְאֵיךְ אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת זֶה” וְכוּ’ וְכוּ’.
כָּל כָּךְ מַתְאִימִים לְכָאן דִּבְרֵי הָרַמְחַ”ל בִּמְסִלַּת יְשָׁרִים :
הִנֵּה יִרְמְיָהוּ הָיָה מִתְאוֹנֵן עַל רֹעַ בְּנֵי דּוֹרוֹ מִפְּנֵי הֱיוֹתָם נְגוּעִים בְּנֶגַע הַמִּדָּה הַזֹּאת, שֶׁהָיוּ מַעֲלִימִים עֵינֵיהֶם מִמַּעֲשֵׂיהֶם בְּלִי שֶׁיָּשִׂימוּ לֵב לִרְאוֹת מַה הֵם: הַלְּהֵעָשׂוֹת אִם לְהֵעָזֵב?
וְאָמַר עֲלֵיהֶם: “אֵין אִישׁ נִחָם עַל רָעָתוֹ לֵאמֹר וְגוֹ’ כֻּלֹּה שָׁב בִּמְרוּצָתָם כְּסוּס שׁוֹטֵף בַּמִּלְחָמָה”. וְהַיְנוּ, שֶׁהָיוּ רוֹדְפִים וְהוֹלְכִים בִּמְרוּצַת הֶרְגֵּלָם וְדַרְכֵיהֶם מִבְּלִי שֶׁיַּנִּיחוּ זְמַן לְעַצְמָם לְדַקְדֵּק עַל הַמַּעֲשִׂים וְהַדְּרָכִים, וְנִמְצָא שֶׁהֵם נוֹפְלִים
בָּרָעָה בְּלִי רְאוֹת אוֹתָהּ.
וְאוּלָם הִנֵּה זֹאת בֶּאֱמֶת אַחַת מִתַּחְבּוּלוֹת הַיֵּצֶר הָרַע וְעָרְמָתוֹ לְהַכְבִּיד עֲבוֹדָתוֹ בִּתְמִידוּת עַל לִבּוֹת בְּנֵי הָאָדָם עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר לָהֶם רֶוַח לְהִתְבּוֹנֵן וּלְהִסְתַּכֵּל בְּאֵיזֶה דֶּרֶךְ הֵם הוֹלְכִים, כִּי יוֹדֵעַ הוּא שֶׁאִלּוּלֵי הָיוּ שָׂמִים לִבָּם כִּמְעַט קָט עַל
דַּרְכֵיהֶם, וַדַּאי שֶׁמִּיָּד הָיוּ מַתְחִילִים לְהִנָּחֵם מִמַּעֲשֵׂיהֶם, וְהָיְתָה הַחֲרָטָה הוֹלֶכֶת וּמִתְגַּבֶּרֶת בָּהֶם עַד שֶׁהָיוּ עוֹזְבִים הַחֵטְא לְגַמְרֵי.
וַהֲרֵי זוֹ מֵעֵין עֲצַת פַּרְעֹה הָרָשָׁע שֶׁאָמַר: “תִּכְבַּד הָעֲבוֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים…”, שֶׁהָיָה מִתְכַּוֵּן שֶׁלֹּא לְהָנִיחַ לָהֶם רוַח כְּלָל לְבִלְתִּי יִתְנוּ לֵב אוֹ יָשִׂימוּ עֵצָה נֶגְדּוֹ, אֶלָּא הָיָה מִשְׁתַּדֵּל לְהַפְרִיעַ לִבָּם מִכָּל הִתְבּוֹנְנוּת בְּכֹחַ הַתְמָדַת הָעֲבוֹדָה הַבִּלְתִּי מַפְסֶקֶת.
כֵּן הִיא עֲצַת הַיֵּצֶר הָרַע מַמָּשׁ עַל בְּנֵי הָאָדָם, כִּי אִישׁ מִלְחָמָה הוּא וּמְלוּמַּד בְּעַרְמִימוּת, וְאִי אֶפְשָׁר לְמַלֵּט מִמֶּנּוּ אֶלָּא בְּחָכְמָה רַבָּה וְהַשְׁקָפָה גְּדוֹלָה.
הַתֵּאוּר שֶׁל הַנָּבִיא יִרְמְיָהוּ שֶׁאֲנַחְנוּ בִּבְחִינַת “סוּסִים בַּמִּלְחָמָה” שֶׁרָצִים בִּמְהִירוּת מְשֻׁגַּעַת אֶל תּוֹךְ הַקְּרָב, הִיא תֵּאוּר מְדֻיָּק שֶׁל הַחַיִּים שֶׁלָּנוּ.
לְסוּס אֵין מַחֲשָׁבָה מִשֶּׁל עַצְמוֹ. הוּא לֹא מַחְלִיט כְּלוּם. יֵשׁ מֵעָלָיו רוֹכֵב שֶׁהוּא זֶה שֶׁמְּכַוֵּן אוֹתוֹ מָתַי וּלְאָן לָרוּץ. בָּרֶגַע שֶׁהָרוֹכֵב יִתֵּן לוֹ אֵיזֶה סִימָן אוֹ פִּתּוּי,
הוּא יָרוּץ וְיָרוּץ בְּלִי לַחְשֹׁב לְאָן הוּא רָץ, אוֹ לָמָּה הוּא עוֹשֶׂה אֶת זֶה.
מְצִיאוּת הַחַיִּים שֶׁל רֻבֵּנוּ הִיא שֶׁאֲנַחְנוּ בֶּאֱמֶת לֹא חוֹשְׁביִם… ישֵׁ מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁחוֹשֵׁב בּמְִקוֹמֵנוּ…!
אֲנַחְנוּ בְּדֶרֶךְ כְּלָל רַק מְבַצְּעִים אֶת מַה שֶּׁאוֹתוֹ “מִישֶׁהוּ” רוֹצֶה (בכלי האימון של הנל”פ, קוראים לזה להיות “מסוּבב” של המציאות ]במקום להיות “מסוׂבב” שלה).
היינו: שמישהו אחר מפעיל אותי, ואני אינני לוקח אחריות על עצמי ועל החיים שלי. אני פשוט “זורם” עם המציאות… כמובן שמצב כזה גורם למצבי תסכול, כעס, האשמה וכד’.
בְּמַבַּט רִאשׁוֹן זֶה מַמָּשׁ מְקוֹמֵם אוֹתָנוּ, וְגוֹרֵם לָנוּ לְהַרְגִּישׁ לֹא נוֹחַ…: אֵיךְ זֶה יִתָּכֵן שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא פּוֹעֲלִים מִתּוֹךְ רָצוֹן חוֹפְשִׁי שֶׁל עַצְ מֵנוּ…?
אֲבָל אִם נִהְיֶה אֲמִתִּיִּים עִם עַצְמֵנוּ, נָשִׂים לֵב עַד כַּמָּה אֲנַחְנוּ נִשְׁלָטִים ע”י כֹּחוֹת שֶׁמִּחוּצָה לָנוּ: הַחֶבְרָה,הַמִּשְׁפָּחָה, עוֹלַם הַתִּקְשֹׁרֶת וְהַפִּרְסוּם וְעוֹד.
הַפִּתּוּי הֲכִי קָטָן שֶׁל “מִבְצָעִים וַהֲנָחוֹת שֶׁל סוֹף עוֹנָה” אוֹ לַחַץ שֶׁל “כֻּלָּם קוֹנִים אֶת זֶה”, כְּבָר גּוֹרֵם לָנוּ לָרוּץ וְלַעֲשׂוֹת דְּבָרִים שֶׁלֹּא בָּטוּחַ שֶׁמַּתְאִימִים לָנוּ בִּכְלָל…
וּמַה עִם הַלַּחַץ הַחֶבְרָתִי הַנִּסְתָּר שֶׁל “מַה יַּגִּידוּ עָלֵינוּ…?”, שֶׁמַּשְׁפִּיעַ עַל כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מִתְּחוּמֵי חַיֵּינוּ (כּוֹלֵל עַל חִנּוּךְ הַיְלָדִים שֶׁלָּנוּ)?
מַצָּבִים אֵלּוּ הֵם מְצִיאוּת חַיִּים יוֹם-יוֹמִית אֵצֶל רוֹב בְּנֵי הָאָדָם.
אָמְנָם מַצָּב זֶה יוֹצֵר בְּעָיָה כְּפוּלָה:

1. א אֲנַחְנוּ בִּכְלָל לֹא יוֹדְעִים מִי אֲנַחְנוּ וּמַה אֲנַחְנוּ בֶּאֱמֶת רוֹצִים.
2. ב גַּם אִם אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים-אֵין לָנוּ אֹמֶץ לַעֲמֹד מוּל הַסַּחַף שֶׁבַּחוּץ.

וְכָכָה אֲנַחְנוּ חַיִּים – לִכְאוֹרָה – אֶת הַחַיִּים שֶׁלָּנוּ, אֲבָל בֶּאֱמֶת אֲנַחְנוּ דּוֹמִים לְסוּסִים… כַּאֲשֶׁר מִישֶׁהוּ אַחֵר הוּא זֶה שֶׁמַּנְהִיג אוֹתָנוּ, וּמְכַוֵּן אֶת חַיֵּינוּ לִמְקוֹמוֹת שׁוֹנִים וּמְשֻׁנִּים.

תַּרְגִּיל מוּדָעוּת עַצְמִית

נַסֵּה לָשִׂים לֵב, כַּמָּה דְּבָרִים בַּשָּׁבוּעַ הָאַחֲרוֹן עָשִׂיתָ מִתּוֹךְ רָצוֹן וּבְחִירָה חוֹפְשִׁית שֶׁלְּךָ, וְכַמָּה עָשִׂיתָ בִּגְלַל אֵיזֶה שֶׁהוּא לַחַץ – גָּלוּי אוֹ סָמוּי (מִשְׁפָּחָה, לַחַץ חֶבְרָתִי, פִּרְסוֹמוֹת וְכַד’) – שֶׁהֻפְעָל עָלֶיךָ.
(הַנְּטִיָּה הַטִּבְעִית שֶׁלְּךָ תִּהְיֶה לוֹמַר: אֲנִי תָּמִיד בּוֹחֵר מִתּוֹךְ רָצוֹן חוֹפְשִׁי… אֲבָל כֵּיוָן שֶׁבָּאתָ כָּאן גַּם לַעֲבוֹד עַל עַצְמְךָ בֶּאֱמֶת, נַסֵּה בְּכָל זֹאת לַחֲשֹׁב עוֹד פַּעַם…).

דֻּגְמָאוֹת לִנְקֻדּוֹת לְמַחְשָׁבָה וְלִבְדִיקָה:

• צוּרַת הַלִּמּוּד שֶׁלְּךָ
• הַתְּפִלּוֹת שֶׁלְּךָ
• הַבְּגָדִים וְהַמּוּתָגִים שֶׁאַתָּה קוֹנֶה
• גֹדֶל וְצוּרַת הַחֲתֻנָּה / בַּר מִצְוָה שֶׁלְּךָ אוֹ שֶׁל הַיְלָדִים שֶׁלּךְָ

כַּמּוּבָן, שֶׁאֵין הַכַּוָּנָה כָּעֵת שֶׁנַּרְגִּישׁ רַע וּנְבַטֵשׁ אֶת עַצְמֵנוּ כַּמָּה אֲנַחְנוּ גְּרוּעִים…, אֶלָּא הַמַּטָּרָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל הַהִתְבּוֹנְנוּת הִיא פָּשׁוּט לְנַסּוֹת לַעֲצֹר וְלָשִׂים לֵב לָעֻבְדּוֹת כְּמוֹ שֶׁהֵן, בְּצוּרָה הֲכִי אֲמִתִּית שֶׁאֲנַחְנוּ יְכוֹלִים.
פָּשׁוּט לִהְיוֹת מוּדָעִים לְעַצְמֵנוּ בָּרֶגַע הַזֶּה.
זֶה לֹא תָּמִיד קַל וְנָעִים, אֲבָל הַשָּׁלָב הַזֶּה שֶׁל “טְרוֹם מוּל” נִצְרָךְ כְּדֵי לְהִתְקַדֵּם וְלַעֲלוֹת בִּשְׁלַבֵּי הַמּוּדָעוּת שֶׁלָּנוּ.

הַמפִּגְש השַׁנֵּיִ

אָדָם לֹא חַי בְּאִי בּוֹדֵד עִם עַצְמוֹ, אֶלָּא הוּא יְצוּר חֶבְרוּתִי הַנִּמְצָא בְּקֶשֶׁר עִם כָּל הַסּוֹבֵב אוֹתוֹ.
מַעַרְכוֹת הַיַּחֲסִים שֶׁלָּנוּ נִרְאוֹת, פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר, כָּךְ:

1. אֲנִי וְעֲצְמִי
2. אֲנִי וְהַקָּבָּ”ה
3. אֲנִי וְהָעוֹלָם בַּחוּץ )עֲבוֹדָה, חֲבֵרִים וְכַד'(
4. אֲנִי וְהַזּוּגִיּוֹת שֶׁלִּי
5. אֲנִי וְחִנּוּךְ הַיְלָדִים שֶׁלִּי

כְּשֶׁאֲנַחְנוּ בָּאִים לְדַבֵּר עַל “מַעַרְכוֹת יַחֲסִים”, טָמוּן בָּזֶה שֶׁבָּרוּר לָנוּ שֶׁיֵּשׁ מוּלֵנוּ עוֹד מִישֶׁהוּ שֶׁעִמּוֹ אֲנַחְנוּ אֲמוּרִים לְקַיֵּם מַעֲרֶכֶת שֶׁל קֶשֶׁר וְיַחַס.
הָאָדָם הֲכִי קָרוֹב אֵלֵינוּ הוּא אֲנַחְנוּ בְּעַצְמֵנוּ… זֶה אוּלַי נִשְׁמַע פָּשׁוּט וּבָרוּר, אֲבָל הָאֱמֶת הַגְּדוֹלָה הִיא שֶׁקֹּדֶם כָּל עָלֵינוּ לִבְנוֹת מַעֲרֶכֶת יַחֲסִים נְכוֹנָה וַאֲמִתִּית שֶׁלָּנוּ עִם עַצמְֵנוּ. רַק מִתּוֹךְ כָּךְ נוּכַל לָצֵאת הַחוּצָה אֶל שְׁאַר מַעַרְכוֹת הַיַּחֲסִים.
אָז בּוֹאוּ נִשְׁאַל: הַאִם אֲנַחְנוּ בֶּאֱמֶת מוֹצְאִים אֶת “אֲנַחְנוּ” מוּל “עַצְמֵנוּ”? הַאִם אֲנַחְנוּ קַיָּמִים בָּעוֹלָם שֶׁל עַצְמֵנוּ?
לִכְאוֹרָה זוֹ שְׁאֵלָה מוּזָרָה… הֲרֵי בְּוַדַּאי שֶׁאֲנַחְנוּ קַיָּמִים…
אֲבָל הַכַּוָּנָה הִיא לְעֹמֶק הָעִנְיָן: הַאִם אֲנַחְנוּ קַיָּמִים בְּעֵינֵי עַצְמֵנוּ?
הַאִם אֲנַחְנוּ בֶּאֱמֶת מַעֲרִיכִים אֶת עַצְמֵנוּ כַּאֲנָשִׁים בַּעֲלֵי אִישִׁיּוּת מְיֻחֶדֶת וְיוֹצֵאת דֹּפֶן?
הַאִם אֲנַחְנוּ בֶּאֱמֶת מַכִּירִים וּמוֹקִירִים אֶת עַצְמֵנוּ כִּיצִירוֹת אֱלֹקִיּוֹת נִפְלָאוֹת?
יוֹתֵר מִדַּי פְּעָמִים אֲנַחְנוּ נִמְצָאִים בְּמָקוֹם שֶׁל בִּקֹּרֶת אִישִׁית שֶׁגּוֹרֶמֶת לַ”אֲנַחְנוּ” הַמְּיֻחָד שֶׁלָּנוּ פָּשׁוּט לְהֵעָלֵם…!
כַּיָּדוּעַ, אָדָם יָכוֹל לֹא לְדַבֵּר עִם אֲחֵרִים, אֲבָל תָּמִיד הָאָדָם מְדַבֵּר עִם עַצְמוֹ! בְּיוֹם אֶחָד אֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים עִם עַצְמֵנוּ ]בְּעִקָּר בַּמַּחְשָׁבוֹת שֶׁלָּנוּ[ מֵאוֹת וְאַלְפֵי פְּעָמִים.
יֶשְׁנָם דִּבּוּרִים שֶׁלָּנוּ עִם עַצְמֵנוּ שֶׁהֵם חִיּוּבִיִּים וּבוֹנִים,
אַךְ לְעִתִּים קְרוֹבוֹת מִדַּי, הַדִּבּוּרִים שֶׁלָּנוּ עִם עַצְמֵנוּ הֵם שְׁלִילִיִּים.
כְּשֶׁאֲנַחְנוּ צוֹעֲקִים, פּוֹגְעִים וּמַעֲלִיבִים אֶת עַצְמֵנוּ – אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים וּמִתְכַּנְּסִים פְּנִימָה עוֹד וָעוֹד – מַמָּשׁ כְּמוֹ יֶלֶד שֶׁסּוֹפֵג צְעָקוֹת וְיַחַס מַשְׁפִּיל מִדְּמוּיוֹת סַמְכוּתִיוֹת, וְאָז הוֹלֵךְ וּמִתְכַּוֵּץ וְסוֹגֵר אֶת עַצְמוֹ בִּפְנֵי הָעוֹלָם.
אֲנַחְנוּ מְשַׁכְנְעִים אֶת עַצְמֵנוּ שׁוּב וָשׁוּב שֶׁאֲנַחְנוּ “לֹא בְּסֵדֶר”, וְשֶׁ”אֲנַחְנוּ גְּרוּעִים וְחוֹטְאִים”, וְשֶׁ”אַף אֶחָד – כּוֹלֵל הַקָּבָּ”ה – לֹא אוֹהֵב וְאִכְפַּת מֵאִתָּנוּ…”, וְעוֹד עַשְׂרוֹת מִשְׁפָּטִים דּוֹמִים שֶׁל בִּיטוּשׁ עַצְמִי. הַתּוֹצָאָה שֶׁל שָׁנִים שֶׁל בִּיטוּשׁ כָּזֶה הִיא שֶׁבְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר אֲנַחְנוּ מַצְלִיחִים לְשַׁכְנֵעַ אֶת עַצְמֵנוּ שֶׁאֲנַחְנוּ מַמָּשׁ “גְּרוּעִים…”, וּבְמֶשֶׁךְ הַזְּמַן אֲנַחְנוּ מַצְלִיחִים לִשְׁכֹּחַ אֶת הַ”אֲנִי” הָאֲמִתִּי וְהַמְקוֹרִי שֶׁלָּנוּ.
מִתּוֹךְ כָּךְ, לְעִתִּים קְרוֹבוֹת, הַמַּצָּב הוּא שֶׁאֲנַחְנוּ מִתְהַלְּכִים בָּעוֹלָם כְּחִקּוּי עָלוּב וּמִסְכֵּן לְמִי שֶׁאֲנַחְנוּ בּאֶמֱֶת.
וּלְאָן כָּל זֶה מוֹבִיל אוֹתָנוּ?
לִתְחוּשָׁה עֲמוּקָה שֶׁל חַיִּים בְּמַסְלוּל לֹא נָכוֹן וְלֹא מְדֻיָּק עֲבוּרֵנוּ.
נַסּוּ לַחְשֹׁב כֵּיצַד יַרְגִּישׁ אָדָם שֶׁהוּא בְּעֶצֶם הֲכִי עָשִׁיר בָּעוֹלָם – אִם כָּל חַיָּיו יִחְיֶה כְּעָנִי וִיקַבֵּץ נְדָבוֹת, כֵּיוָן שֶׁבּמְֶשֶׁךְ שָׁניִם הוּא שֻׁכנְעָ שֶׁהוּא בּ א מֶ ת עָ נ י מָ ר וּ ד ?
זֶהוּ מַצָּב נוֹרָא וְאָיוֹם מִבְּחִינָתוֹ. כַּמָּה כַּעַס וְתִסְכּוּל הוּא יַחְוֶּה עַל כָּךְ שֶׁהַכַּסֶּפֶת הָעֲנָקִית שֶׁלּוֹ, הַמְלֵאָה אוֹצָרוֹת אֵין סוֹפִיִּים, וְהַנִּמְצֵאת מַמָּשׁ בְּסָמוּךְ לוֹ – נִשְׁאֶרֶת סְגוּרָה בְּפָנָיו, וּמִי שֶׁאַחְרַאי עַל כָּךְ זֶה הוּא עַצְמוֹ…, כֵּיוָן שֶׁכָּל פַּעַם שֶׁהוּא רַק מֵעֵז לְהִתְקָרֵב לְאֵזוֹר הַכַּסֶּפֶת שֶׁלּוֹ – מִיָּד הוּא חוֹטֵף צְעָקוֹת והְשְַׁפּלָוֹת מֵאוֹתוֹ “שׁוֹמֵר” שֶׁאיֵננֶּוּ מַרְשֶׁ ה ל וֹ ל ה כּ נ ס . . .
גַּם אֲנַחְנוּ כָּךְ: אֲנַחְנוּ מִסְתּוֹבְבִים מְתֻסְכָּלִים וְכוֹעֲסִים עַל עַצְמֵנוּ וְעַל הַסְּבִיבָה, וְלֹא תָּמִיד מְבִינִים מַהִי הַסִּבָּה לְכָךְ. בְּעֹמֶק הָעִנְיָן אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁהַתִּסְכּוּל נוֹבֵעַ מִכָּךְ שֶׁאָנוּ חָשִׁים שֶׁהָאוֹצָר הַגָּדוֹל שֶׁל הַגְּדֻלָּה שֶׁהַקָּבָּ”ה טָמַן בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵאִתָּנוּ, נִשְׁאַר סָגוּר בְּ ת וֹ ךְ כּ סֶּ פֶ ת שׁ ל פְּ חָ ד י ם ו ח שׁ שׁ וֹ ת .
אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים בְּעֹמֶק הָאִישִׁיּוּת שֶׁלָּנוּ שֶׁאֲנַחְנוּ גְּדוֹלִים וְנוֹעָדְנוּ לִגְדוֹלוֹת, אֲבָל הַגְּדֻלָּה הַזּוֹ טְמוּנָה כָּל כָּךְ עָמוֹק בְּתוֹכֵנוּ, עַד שֶׁלִּפְעָמִים אֲנַחְנוּ פָּשׁוּט שׁוֹכְחִים אוֹתָהּ וּמִתְיָאֲשִׁים מִלְּהַגִּיעַ אֵלֶיהָ.
הַתִּסְכּוּל גַּדֵּל וְהוֹלֵךְ כְּכָל שֶׁהָאָדָם מֵבִין שֶׁהַחַיִץ בֵּינוֹ לְבֵין הַגְּדֻלָּה שֶׁלּוֹ, נִגְרַם הַרְבֵּה פָּחוֹת מִגּוֹרְמִים סְבִיבָתִיִּים וְחִיצוֹנִיִּים )שֶׁהוּא כָּל כָּךְ רַגִיל לְהַאֲשִׁים: הוֹרִים, חֶבְרָה וְכַד'(, וְהַרְבֵּה יוֹתֵר מִגֹּרֶם אֶחָד וְיָחִיד: הוּא עַצְמוֹ!
וְכָאן עָלֵינוּ לִשְׁאוֹל שְׁאֵלָה גְּדוֹלָה: מַדּוּעַ אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים אֶת זֶה לְעַצְמֵנוּ? מַדּוּעַ אֲנַחְנוּ עוֹצְרִים אֶת עַצְמֵנוּ פַּעַם אַחַר פַּעַם וְלֹא נוֹתְנִים לְעַצְמֵנוּ אֶת הָאֶפְשָׁרוּת לְהִכָּנֵס אֶל הָאוֹצָרוֹת הַפְּנִימִיִּים שֶׁלָּנוּ?

יֶשְׁנָן כַּמָּה סִבּוֹת לַמַּעֲצוֹרִים הָאֵלּוּ, אַךְ נִתְמַקֵּד בְּסִבָּה אֶפְשָׁרִית אַחַת: פּחַַד!
מִמַּה אֲנַחְנוּ כָּל כָּךְ מְפַחֲדִים?
אֲנַחְנוּ רְגִילִים לַחְשֹׁב שֶׁאֲנַחְנוּ מְפַחֲדִים מִכִּשְׁלוֹנוֹת, וְלָכֵן אֲנַחְנוּ לֹא מְעִיזִים לְנַסּוֹת וְלִפְרֹץ קָדִימָה בְּהַרְבֵּה מִתְּחוּמֵי חַיֵּינוּ, אֲבָל בְּדִיּוּק בְּאוֹתוֹ אֹפֶן נִתַּן לוֹמַר, שֶׁאֲנַחְנוּ מְפַחֲדִים מֵהַצְלָחוֹת…!!!
כְּלוֹמַר: עַל אוֹתוֹ “צִיר הַצְלָחָה”, נִמְצָא מִצַּד אֶחָד הַפַּחַד מִכִּשָּׁלוֹן, וּמֵהַצַּד הַשֵּׁנִי נִמְצָא הַפַּחַד מֵהַצְלָחָה.
אֵיךְ זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאֲנַחְנוּ מְפַחֲדִים לְהַצְלִיחַ?
לִכְאוֹרָה בָּרוּר שֶׁהָרָצוֹן שֶׁלָּנוּ הוּא תָּמִיד לְהַצְלִיחַ?
מִתְבָּרֵר שֶׁזֶּה לֹא כָּל כָּךְ פָּשׁוּט: לַהַצְלָחָה יֵשׁ מְחִיר )לְמָשָׁל: תְּבִיעָה פְּנִימִית שֶׁלָּנוּ אוֹ חִיצוֹנִית שֶׁל הַחֶבְרָה – לְהַצְלִיחַ שׁוּב וָשׁוּב, הַדְּרִישָׁה לְהִתְאַמֵּץ יוֹתֵר כְּדֵי לְהִתְקַדֵּם וְכַד'(, וּבְדֶרֶךְ כְּלָל אֲנַחְנוּ מְפַחֲדִים לְשַׁלֵּם אוֹתוֹ, גַּם אִם זֶה אוֹמֵר שֶׁאֲנַחְנוּ נִשָּׁאֵר תְּקוּעִים בְּאוֹתוֹ מָקוֹם.
רוֹב הָאֲנָשִׁים מַעֲדִיפִים אֶת “אֵזוֹר הַנּוֹחוּת” הַמֻּכָּר כגון: עצלנות, יאוש מעצמי, חוסר בטחון וכד’ (וְהַתָּקוּעַ…), מֵאֲשֶׁר לְהָעִיז לָזוּז אֶל הַ”לֹא נוֹדַע”…,
גַּם אִם זֶה בִּמְחִיר שֶׁל חֹסֶר גִּלּוּי וּבִטּוּי עַצְמִי, וּמִמֵּילָא תְּחוּשׁוֹת שֶׁל תִּסְכּוּל, כַּעַס וְהַחְמָצָה. הַפַּחַד מְשַׁתֵּק!!!
לָכֵן, הַשָּׁלָב הָרִאשׁוֹן בְּהִתְקָרְבוּת אֶל שְׁלַב הַ”מּוּל” הוּא לַעֲמֹד מוּל עַצְמֵנוּ בִּמְלֹא הַהַכָּרָה, הַהוֹקָרָה, הַתִּקְוָה, הָעׂצְמָה וְהַכָּרַת הַטּוֹב לַקָּבָּ”ה שֶׁבָּרָא בָּעוֹלָם יְצִירָה כָּל כָּךְ מֻפְלָאָה שֶׁנִּקְרֵאת “אֲנִי”.
“שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ אֱמוּנָה בְּעַצְמוֹ שֶׁגַּם הוּא חָבִיב בְּעֵינֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כִּי לְפִי גְּדֻלַּת טוֹבָתוֹ שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ גַּם הוּא גָּדוֹל וְחָשׁוּב בְּעֵינָיו יִתְבָּרַךְ וּכְבָר מְבֹאָר עִנְיָן זֶה כַּמָּה פְּעָמִים, שֶׁאֵין זֶה עֲנָוָוה לִהְיוֹת בְּמֹחִין דְּקַטְנוּת חַס
וְשָׁלוֹם “.
“כְּשֵׁם שֶׁצָּרִיךְ אָדָם לְהַאֲמִין בַּה’ יִתְבָּרַךְ, כּךְָ צרִָיךְ אחַרַ כּךְָ להְאַמֲיִן בּעְצַמְוֹ . רוֹצֶה לוֹמַר: שֶׁיֵּשׁ לַה’ יִתְבָּרַךְ עֵסֶק עִמּוֹ… וְצָרִיךְ לְהַאֲמִין כִּי נפַשְׁוֹ ממִּקְוֹר החַיַּיִם יתְִבּרַָךְ שׁמְוֹ ,
וַה’ יִתְבָּרַךְ מִתְעַנֵּג וּמִשְׁתַּעְשֵׁעַ בָּהּ כְּשֶׁעוֹשֶׂה רְצוֹנוֹ “.
הָאָדָם הַיָּשָׁר צָרִיךְ לְהַאֲמִין בְּחַיָּיו. כְּלוֹמַר: שֶׁיַּאֲמִין בְּחַיֵּי עַצְמוֹ וְהַרְגָּשׁוֹתָיו הַהוֹלְכוֹת בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה מִיסוֹד נַפְשׁוֹ, שֶׁהֵם טוֹבִים וִישָׁרִים, וְשֶׁהֵם מוֹלִיכִים בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה… הָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי מְחֻיָּב להְאַמֲיִן שׁנֶּשְׁמָהָ אלֱֹקיִת שׁרְוּיהָ בּקְרְִבּוֹ ,
שֶׁעַצְמוּתוֹ כֻּלָּהּ הִיא אוֹת אַחַת מִן הַתּוֹרָה, וְאוֹת אַחַת מִן הַתּוֹרָה הִיא עוֹלָם
מָלֵא…” .

תּרַגְּיִל מוּדעָוּת עצַמְיִת

כְּשָׁלָב רִאשׁוֹן
בַּהַכָּרָה שֶׁל עַצְמְךָ, נַעֲשֶׂה אֶת הַתַּרְגִּיל הַבָּא:

חֵלֶק רִאשׁוֹן:

כְּתֹב עַל דַּף כְּ 40- תְּכוּנוֹת, מְיֻמָּנוּיוֹת וְכִשְׁרוֹנוֹת טוֹבִים שֶׁל עַצְמְךָ.
כְּתֹב לְלֹא שִׁפּוּטִיּוּת וּלְלֹא חֲשָׁשׁ שֶׁל “גַּאֲוָה” וְכַד’, כֵּיוָן שֶׁמְּדֻבָּר אַךְ וְרַק בְּנִסָּיוֹן לְהַכִּיר אֶת עַצְמְךָ מְעַט יוֹתֵר לָעֹמֶק. אַף אֶחָד לֹא אָמוּר לִרְאוֹת אֶת הַדַּף הַזֶּה. הוּא שֶׁלְּךָ, וְהוּא מְבַטֵּא אֶת הַטּוֹב שֶׁהַקָּבָּ”ה טָמַן בְּךָ. יִתָּכֵן שֶׁבַּשָּׁלָב הָרִאשׁוֹן תַּרְגִּישׁ שֶׁאֵינְךָ מוֹצֵא בְּעַצְמְךָ
יוֹתֵר מִכַּמָּה תְּכוּנוֹת בּוֹדְדוֹת. זֶה בְּסֵדֶר. הַמְשֵׁךְ הָלְאָה יוֹם אַחֲרֵי יוֹם.

חֵלֶק שֵׁנִי:

לאְַחַר שֶׁתַּגּיִעַ ל 25 תְּכוּנוֹת שֶׁכָּתַבְתָּ בְּעַצְמְךָ, תּוּכַל לִפְנוֹת לְ 5- אֲנָשִׁים שֶׁמַּכִּירִים אוֹתְךָ הֵיטֵב, וּלְבַקֵּשׁ מֵהֶם שֶׁהֵם יִכְתְּבוּ, כָּל אֶחָד, 5 תְּכוּנוֹת טוֹבוֹת עָלֶיךָ.
צָרֵף גַּם אוֹתָן לָרְשִׁימָה.

חֵלֶק שְׁלִישִׁי:

הַעְתֵּק וְהַדְפֵּס אֶת הָרְשִׁימָה. הִסְתַּכֵּל עַל הָרְשִׁימָה: זהֶ “אַתָּה” (בְּרָמָה מְסֻיּמֶֶ ת , כּ מּ וּ בָ ן ) !
מֻמְלָץ לְהִסְתַּכֵּל עַל הָרְשִׁימָה הַזּוֹ כַּמָּה פְּעָמִים בְּיוֹם, כְּדֵי לִזְכֹּר וּלְהַזְכִּיר לְעַצְמְךָ כַּמָּה אַתָּה מְיֻחָד וְטוֹב!

חֵלֶק רְבִיעִי:

לְאַחַר שֶׁקָּרָאתָ אֶת הָרְשִׁימָה הַזּוֹ בְּמֶשֶׁךְ 30 יוֹם, וְאַתָּה מַרְגִּישׁ שֶׁאַתָּה מַכִּיר וּמוֹקִיר אֶת עַצְמְךָ הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר קֹדֶם: הַאִם תִּהְיֶה מוּכָן לְהַצִּיב לְעַצְמְךָ עוֹד יַעַד אֶחָד וְ”לִכְבֹּשׁ” אוֹתוֹ מִתּוֹךְ הַרְגָּשַׁת הָעׂצְמָה שֶׁבְּךָ?
זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת הֶרְגֵל מְסֻיָּם שֶׁקָּשֶׁה לְךָ לְהִפָּטֵר מִמֶּנּוּ, זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת סוּג שֶׁל מַחֲשָׁבוֹת שֶׁבִּרְצוֹנְךָ לְשַׁנּוֹת,
זהֶ יכָוֹל להְִיוֹת שִׁנּוּי יחַַס לסְַּבִיבָה הַ קְּ ר וֹ בָ ה אֵ ל י ךָ :
אֱמוֹר לְעַצְמְךָ: “אֲנִי בֶּאֱמֶת אָדָם מְיֻחָד. יֵשׁ בִּי כָּל כָּךְ הַרְבֵּה טוֹב. אֲנִי מַאֲמִין שֶׁאוּכַל לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה!”
וּמִתּוֹךְ הָעׂצְמָה הַזּוֹ – הַתְחֵל לַעֲבוֹד עַל נְקוּדַת הַשִּׁנּוּי שׁבֶּחָ רְַתּ!ָ

הַמִּפְגָּׁש הַׁשְּליִשי

אַחֲרֵי שֶׁעָסַקְנוּ בְּמַעֲרֶכֶת הַיַּחֲסִים שֶׁלָּנוּ עִם עַצְמֵנוּ, נַעֲבֹר לְהֶמְשֵׁךְ מַעַרְכוֹת הַיַּחֲסִים שֶׁלָּנוּ עִם הָעוֹלָם סְבִיבֵנוּ.
כָּאן קוֹרֶה דָּבָר מְעַנְיֵן:
לְעִתִּים קְרוֹבוֹת כְּשֶׁבּוֹחֲנִים לָעֹמֶק אֶת הַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁלָּנוּ, מִתְבָּרֵר שֶׁבָּעוֹלָם הָאִישִׁי שֶׁלָּנוּ בְּעֶצֶם לֹא קַיָּם אַף אֶחָד אַחֵר… כְּלוֹמַר: רַק אֲנַחְנוּ קַיָּמִים! מִבְּחִינָתֵנוּ,
אֲנַחְנוּ בַּמֶּרְכָּז, וּמוּלֵנוּ לֹא נִמְצָא אַף אֶחָד… זֶה אוּלַי לֹא נֶחְמָד לִשְׁמֹעַ, אֲבָל הַרְבֵּה פְּעָמִים זוֹ הָאֱמֶת…
מִמֵּילָא, כַּאֲשֶׁר מִישֶׁהוּ מְנַסֶּה לְהִכָּנֵס לָנוּ לַ”מֶּרְחָב הָאִישִׁי” שֶׁיָּצַרְנוּ לְעַצְמֵנוּ, וְהוּא עוֹשֶׂה דְּבָרִים לֹא כְּפִי מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ חוֹשְׁבִים שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת – אֲנַחְנוּ מִתְעַצְבְּנִים וְכוֹעֲסִים עָלָיו, אוֹ: מִסְתַּגְּרִים פְּנִימָה וְנִכְנָסִים לְדִכָּאוֹן.
וְלָמָּה זֶה קוֹרֶה? כִּי מִישֶׁהוּ שֶׁ”לֹּא אָמוּר לִהְיוֹת קַיָּם”…הוֹפִיע פִּתְאוֹם וְנִכְנַס לָנוּ לַחַיִּים. זֶה מֵעֵין עִרְעוּר עַל הָ”אֶגוֹ” שֶׁלָּנוּ, שֶׁגּוֹרֵם לָנוּ לִתְגוּבוֹת שֶׁל כַּעַס, דְּחִיָּה, עֶצֶב וְכַד’.
הַפַּחַד וְהַחֲשָׁשׁ הַזֶּה מִבְּנֵי אָדָם שֶׁעוֹמְדִים מוּלֵנוּ הוּא בְּעָיָתִי, כֵּיוָן שֶׁאִם נַמְשִׁיךְ עִם קַו הַמַּחֲשָׁבָה הַזֶּה, הֲרֵי בָּעוֹלָם שֶׁבּוֹ רַק “אֲנִי” קַיָּם, אֵין בֶּאֱמֶת מָקוֹם גַּם… לַקָּבָּ”ה.
זֶה נָכוֹן שֶׁבַּמּוּדָע אֲנַחְנוּ מְבִינִים שֶׁהַקָּבָּ”ה הוּא מְקוֹר הַכֹּל וְהַמַּשְׁגִּיח עַל הַכֹּל, אֲבָל הַמֶּרְחָק שֶׁבֵּין הַמֹּחַ וְהַלֵּב הוּא עָצוּם , וּבַפֹּעַל, יִתָּכֵן מַצָּב בּוֹ הַקָּבָּ”ה “נִכְנַס” לָנוּ לַמֶּרְחָב הָאִישִׁי = אֶגוֹ, וְשׁוֹלֵח לָנוּ כָּל מִינֵי מְסָרִים, נִסְיוֹנוֹת וְהִזְדַּמְּנוּיוֹת לְהִתְקַדֵּם (דֶּרֶךְ אֵרוּעִים שׁוֹנִים בַּמְּצִיאוּת: אִשָּׁה, יְלָדִים, בּוֹס וְכַד’) –
וְאִלּוּ אֲנַחְנוּ מְגִיבִים, אֲפִילוּ כְּלַפָּיו, בְּצוּרוֹת שֶׁל כַּעַס, מִרְמוּר, טְעָנוֹת וְהַאֲשָׁמוֹת.
אָז מַה צָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לְהַגִּיע לְמַצָּב שֶׁנַּעֲמֹד “מוּל”
בין המוח ללב נמצא “העורף”, שהוא בחינת קליפת “פרעה”.
לפרעה יש 3 סוגי שרים: שר הטבחים, שר המשקים והשר האופים, שהם ראשי תיבות: טמ”א = אט”ם, ועניינם להפריע, לנתק לטמא ולאטום את הקשר בין התובנות שאדם משיג במוחו לבין ההורדה שלהם אל הלב ואל כלי המעשה.

הַסְּבִיבָה? כְּלוֹמַר: אֵיךְ אֲנַחְנוּ מַגִּיעִים לְמַצָּב בּוֹ אֲנַחְנוּ מוּכָנִים לְהַכִּיר בָּעֻבְדָּה שֶׁיֵּשׁ עוֹד מְצִיאוּיוֹת נוֹסָפוֹת בָּעוֹלָם שֶׁלָּנוּ, שֶׁבְּדֶרֶךְ כְּלָל לֹא חוֹשְׁבוֹת כָּמוֹנוּ, וּבְכָל זֹאת אֲנַחְנוּ מְסֻגָּלִים לִחְיוֹת אִתָּן? כְּנִיעָה וְהַכְנָעָה
עַל מְנָת לְהַצִּיע פִּתָּרוֹן עָלֵינוּ לְהַעֲמִיק מְעַט בְּכֹחוֹת הַנֶּפֶשׁ שֶׁלָּנוּ:
נִבְחָן 2 מַצָּבֵי נֶפֶשׁ שֶׁלִּכְאוֹרָה נִרְאִים דּוֹמִים, אַךְ בֶּאֱמֶת שׁוֹנִים בַּמַהוּת זֶה מִזֶּה: “כְּנִיעָה” וְ”הַכְנָעָה”.
“כְּנִיעָה” – זֶהוּ מַצָּב בּוֹ אַתָּה נֶאֱלָץ, בַּעַל כָּרְחֲךָ, לְהִכָּנַע מוּל דָּבָר שֶׁעוֹמֵד מוּלְךָ. אַתָּה “מוֹרִיד אֶת הָרֹאשׁ” – לֹא כִּי אַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁזֶּה נָכוֹן, אֶלָּא בִּגְלַל שֶׁאֵין לְךָ כָּרֶגַע בְּרֵירָה.
זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת מוּל הַבּוֹס שֶׁלְּךָ בָּעֲבוֹדָה, וּלְהַבְדִּיל, זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת מוּל הַקָּבָּ”ה.
בְּמַצָּב שֶׁל כְּנִיעָה, אַתָּה לֹא מַסְכִּים לִהְיוֹת בַּסִּיטוּאָצְיָה שֶׁבָּהּ אַתָּה נִמְצָא )כִּי הִיא “לֹא מִסְתַּדֶּרֶת” לְפִי הַתִּכְנוּנִים שֶׁלְּךָ…(, וּבְעֶצֶם הָיִית מְאֹד רוֹצֶה “לְהָעִיף” אֶת הַמְּצִיאוּת שֶׁמּוּלְךָ, וּלְהַמְשִׁיךְ לִצְעֹד בַּכִּוּוּן שֶׁאַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁהוּא נָכוֹן. אָמְנָם מִכֵּיוָן שֶׁאֵין לְךָ בְּרֵירָה, אַתָּה מוֹרִיד אֶת הָרֹאשׁ וְנֶאֱלַץ לְהִסְתַּדֵּר עִם מַה שֶּׁיֵּשׁ…
מִמֵּילָא, כַּאֲשֶׁר הַמְּצִיאוּת שֶׁמִּמּוּלְךָ לֹא כָּל כָּךְ מְאַיֶּמֶת עָלֶיךָ, וְאַתָּה מַרְגִּישׁ “חָזָק” מוּלָהּ )לְמָשָׁל: כְּשֶׁאַתָּה מוּל הַיֶּלֶד שֶׁלְּךָ(, אָז אַתָּה מְסֻגָּל “לְהִכָּנֵס” בְּמִי שֶׁעוֹמֵד מוּלְךָ בְּלִי חֶשְׁבּוֹן: לִפְגֹעַ, לְהַשְׁפִּיל וּלְהוֹכִיחַ לוֹ עַד כַּמָּה אַתָּה צוֹדֵק וְחָכָם, וְעַד כַּמָּה הוּא טִפֵּשׁ וְלֹא יֻצְלָח…
בְּמַצָּב שֶׁל כְּנִיעָה אַתָּה נִמְצָא בְּמֶתַח, בְּכַעַס, בִּתְחוּשָׁה לֹא טוֹבָה וּבְדִמּוּי עַצְמִי נָמוּךְ. אַתָּה מֵגִיב מֵהַבֶּטֶן… וְאַתָּה נִמְצָא בְּמִלְחָמָה מוּל כֻּלָּם…
בַּמַּצָּב הַזֶּה קָשֶׁה לְךָ מְאֹד לְאַבֵּד שְׁלִיטָה עַל הַחַיִּים שֶׁלְּךָ, וְאַתָּה תַּעֲשֶׂה כִּמְעַט הַכֹּל כְּדֵי שֶׁהַשְּׁלִיטַה תִּהְיֶה בַּיָּדַיִם שֶׁלְּךָ.
זֶה יָכוֹל לִקְרוֹת גַּם בָּעוֹלָם הָרוּחָנִי שֶׁל אָדָם: לְמָשָׁל בְּמַצָּבִים בָּהֶם הוּא מְנַסֶּה “לִגְנֹב דַּעַת עֶלְיוֹן” בְּמוּבָן שֶׁל: “אֲנִי יוֹדֵע שֶׁאוּלַי זֶה לֹא נָכוֹן וְרָאוּי, אֲבָל בְּכָל זֹאת אֲנִי אֶעֱשֶׂה, כִּי לֹא רוֹאִים אוֹתִי…”.
אָדָם כָּזֶה בְּעֶצֶם אוֹמֵר לַקָּבָּ”ה: “תֵּן לִי לְנַהֵל אֶת הָעִנְיָנִים כָּאן לְבַד…”. וְאוּלַי אַף גָּרוּע מִזֶּה: מִבְּחִינָתוֹ הַקָּבָּ”ה לֹא בֶּאֱמֶת קַיָּם… כְּלוֹמַר: הוּא יִתְפַּלֵּל, יִלְמַד תּוֹרָה וִיקַיֵּם מִצְווֹת – אֲבָל רַק מֵהַמָּקוֹם שֶׁל “הֶרְגֵל, חוֹבָה וְצֹרֶךְ” וְלֹא מֵהַמָּקוֹם שֶׁל חִבּוּר נַפְשִׁי לַמָּקוֹר הָאֱלֹקִי. מִמֵּילָא, רַק בַּזְּמַנִּים שֶׁ”צָּרִיךְ” הוּא יְקַיֵּם מִצְווֹת, אֲבָל בְּכָל שְׁאַר הַזְּמַן הַתְּחוּשָׁה שֶׁלּוֹ תִּהְיֶה שֶׁהוּא “בַּעַל הַבַּיִת”…
“הַכְנָעָה” – זֶהוּ מַצָּב בּוֹ אַתָּה מַכִּיר קֹדֶם כָּל בָּעֻבְדָּה “כי אדם עובר כמה עבירות בסתר, מה שיתבייש לפני בני-אדם. וכן אמרו חכמים: בשעת פטירת בן-זכאי, אמרו לו תלמידיו:
רבנו, ברכנו. אמר להם: יהי רצון, שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר-ודם. אמרו לו: עד כאן ותו לא?! אמר: הלוואי! תדע, שהרי אדם עובר עבירה בסתר, ואומר: לא יראני האדם (ברכות כח, ב). דבר ידוע וברור, אשר כל העולם עושים עניינים רבים בסתר, וכן מדברים בדברים רבים בסתר וחושבים מחשבות רבות, ואין חוששים כלל רק שלא יודעו העניינים. ואם היו כל מעשיהם שעשו מנעוריהם וכל הדברים שדברו וכל המחשבות שחשבו גלויים וידועים לכל אדם, היו מתביישים בושה גדולה מאוד. כל-שכן וכל-שכן שצריך להתבייש לפני הקדוש-ברוך-הוא, המשקיף אל הלבבות ורואה המחשבות ויודע כל המעשים, הדברים והמחשבות, שעשה האדם כל ימיו, ואין
לפניו שכחה, שצריך להתבייש לפניו ולהיכלם”. (אורחות צדיקים שער הבושה)
שֶׁיֵּשׁ מוּלְךָ מְצִיאוּת שׁוֹנָה מִשֶּׁלְּךָ שֶׁעָלֶיךָ לְהִתְמוֹדֵד אִתָּהּ. בְּעֹמֶק הָעִנְיָן, אַתָּה מֵבִין שֶׁהַקָּבָּ”ה שָׂם אֶת הַמְּצִיאוּת הַזּוֹ מוּלְךָ דַּוְקָא כְּדֵי שֶׁתִּתְמוֹדֵד אִתָּהּ כָּרָאוּי. וְלָכֵן בַּמַּצָּב שֶׁאַתָּה, לְמָשָׁל, מוּל הַיֶּלֶד שֶׁלְּךָ, אֵינְךָ “נִכְנַע לַיֶּלֶד”, אֶלָּא הַכְּנִיעָה הִיא מוּל הַקָּבָּ”ה שֶׁזִּמֵּן אוֹתְךָ לַסִּיטוּאָצְיָה הַזּוֹ.
בַּמַּצָּב הַזֶּה אַתָּה מֵבִין שֶׁאַתָּה לֹא “בַּעַל הַבַּיִת עַל הָעוֹלָם”, אֶלָּא שְׁיֵּשׁ מְצִיאוּת שֶׁל בּוֹרֵא וּמַשְׁגִּיחַ בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית.
זֶה נִשְׁמַע לִכְאוֹרָה נוֹרָא פָּשׁוּט, וְאַתָּה אוֹמֵר לְעַצְמְךָ: “מַה הַחִדּוּשׁ כָּאן? בָּרוּר שֶׁיֵּשׁ בּוֹרֵא לָעוֹלָם…” – אֲבָל כָּל זֶה נֶחְמָד בַּתֶּאוֹרְיָה… : בּוֹא נִרְאֶה אוֹתְךָ חַי אֶת זֶה בְּדִיּוּק בָּרֶגַע שֶׁאִשְׁתְּךָ אוֹ הַיֶּלֶד שֶׁלְּךָ “הִקְפִּיצוּ לְךָ אֶת הַפְיוּזִים…”. הַאִם גַּם אָז, כְּשֶׁהַמְּצִיאוּת מַמָּשׁ לֹא מִסְתַּדֶּרֶת לְפִי מַה שֶּׁאַתָּה חוֹשֵׁב – הַאִם אַתָּה מֵבִין שֶׁהַקָּבָּ”ה נִמְצָא מַמָּשׁ עַכְשָׁו מוּלְךָ: “שִׁוִּיתִי ה’ לְנֶגְדִּי תָּמִיד”, גַּם בָּרֶגַע הֲכִי מְעַצְבֵּן הַזֶּה?
אִם אַתָּה מַצְלִיח לְהַגִּיע וְלִחְיוֹת אֶת הַתּוֹבָנָה הַזּוֹ בַּפֹּעַל – מִמֵּילָא, כָּל הַתְּגוּבוֹת שֶׁלְּךָ, הַפְּנִימִיּוֹת וְהַחִיצוֹנִיוֹת, הֵן רְגוּעוֹת וּשְׁקוּלוֹת, וְאֵין מַצָּב בּוֹ תַּגִּיב בְּכַעַס וּבְאִבּוּד שְׁלִיטָה.
זֶהוּ שָׁלָב מְאֹד חָשׁוּב בַּעֲבוֹדַת ה’, אִם כִּי הוּא לֹא קַל לְיִשּׂוּם. מִי שֶׁיַּעֲבֹד עַל נוֹשֵׂא הַהַכְנָעָה בֶּאֱמֶת, יוּכַל לְהַגִּיע לְמַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה בַּעֲבוֹדַת ה’ שֶׁלּוֹ.
דֻּגְמָא:
נִתַּן לְהַמְחִישׁ אֶת הַהֶבְדֵּל בֵּין כְּנִיעָה וְהַכְנָעָה דֶּרֶךְ סִפּוּר מְכִירַת יוֹסֵף.
בַּשָּׁלָב הָרִאשׁוֹן: יוֹסֵף מַפְרִיע כָּל הַזְּמַן לָאַחִים בִּמְצִיאוּת הַחַיִּים שֶׁלָּהֶם, עַד שֶׁהֵם מַחְלִיטִים לִמְכּוֹר אוֹתוֹ וְלִכְאוֹרָה פּוֹתְרִים אֶת הַבְּעָיָה. הֵם מִתְעַלְּמִים מִכָּךְ שֶׁהַקָּבָּ”ה הוּא זֶה שֶׁשָּׂם אֶת יוֹסֵף מוּלָם כְּדֵי שֶׁיִּתְמוֹדְדוּ אִתּוֹ כָּרָאוּי, וּפוֹעֲלִים עַל דַּעַת עַצְמָם.זוֹהִי כְּנִיעָה: הַמְּצִיאוּת “מְעַצְבֶּנֶת” אוֹתִי, וְכֵיוָן שֶׁכָּךְ, אֲנִי מְנַסֶּה לְנַהֵל אֶת הָעִנְיָנִים וּמוּכָן לַעֲשׂוֹת דְּבָרִים קִיצוֹנִיִּים כְּדֵי “לְסַדֵּר” אוֹתָהּ.
לְעֻמַּת זֹאת, כַּאֲשֶׁר הֵם עוֹמְדִים מוּל יוֹסֵף כְּשַׁלִּיט מִצְרַיִם, אָז הֵם אוֹמְרִים: “וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת”. אָז הֵם מְבִינִים אֶת הַטָּעוּת שֶׁל הָרָצוֹן לִשְׁלוֹט עַל הַמְּצִיאוּת, וְהֵם מְבִינִים שֶׁיֵּשׁ מוּלָם מְצִיאוּת שֶׁעֲלֵיהֶם לְהִתְמוֹדֵד אִתָּהּ אַחֶרֶת, וּמִמֵּילָא הֵם לֹא מְוַתְּרִים עַל בִּנְיָמִין.
זוֹהִי הַכְנָעָה: יֵשׁ מְצִיאוּת מְאַתְגֶּרֶת מוּלִי, וַאֲנִי מֵבִין שֶׁהַקָּבָּ”ה שָׂם אוֹתָהּ מוּלִי כְּדֵי שֶׁאֲנִי אֶעֱשֶׂה שִׁנּוּי וְאֶתְמוֹדֵד אִתָּהּ כָּרָאוּי.
צְנִיעוּת
עַל פִּי הַתּוֹבָנָה הַזּוֹ, נִתַּן לְהָבִין נוֹשֵׂא נוֹסָף שֶׁמַּטְרִיד אֲנָשִׁים רַבִּים: “צְנִיעוּת”. אֵיךְ נִתַּן לְהַסְבִּיר נוֹשֵׂא חָשׁוּב זֶה, בְּעִקָּר לִבְנֵי נֹעַר?
בְּדֶרֶךְ כְּלָל אֲנַחְנוּ חוֹשְׁבִים שֶׁנוֹשֵׂא הַ”צְּנִיעוּת” הוּא עִסּוּק בְּאֹרֶךְ הַשַּׁרְווּלִים וְהַחֲצָאִית וְכַד’, אַךְ זֶהוּ הָרֹבֶד הַחִיצוֹנִי שֶׁל הַדְּבָרִים )שֶׁבְּדֶרֶךְ כְּלָל יוֹצֵר גַּם וִכּוּחִים וְהִתְנַגְּדוּת(.
בְּעֹמֶק הָעִנְיָן, הֶסְבֵּר הַמֻּשָּׂג “צְנִיעוּת” טוֹמֵן בְּתוֹכוֹ דָּבָר נוֹסָף: יֵשׁ כָּאן הִתְמוֹדְדוּת בֵּין שְׁתֵּי תְּפִיסוֹת עוֹלָם: מִי נִמְצָא בְּמֶרְכַּז הַחַיִּים שֶׁלִּי: אֲנִי אוֹ הַקָּבָּ”ה?
אִם “אֲנִי” נִמְצָא בְּמֶרְכַּז הַחַיִּים שֶׁל עַצְמִי, מִמֵּילָא כָּל הָעִנְיָן שֶׁלִּי הוּא לִמְשׁוֹךְ כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר תְּשׂוּמֶת לֵב, וְלָכֵן אֶעֱשֶׂה אֶת הַכֹּל כְּדֵי שֶׁיִּסְתַּכְּלוּ עָלַי: הֵחֵל מֵחֲתֻנָּה מְפֹאֶרֶת וּמְנַקֶּרֶת עֵינַיִם עַד לַחֲשִׂיפָה שֶׁל הַגּוּף…
“חֹסֶר צְנִיעוּת” = אֲנִי, וְרַק אֲנִי, בַּמֶּרְכָּז. זֶה מַקְבִּיל לִ”כְנִיעָה”.
לְעֻמַּת זֹאת, אִם אֲנִי שָׂם אֶת הַקָּבָּ”ה בְּמֶרְכַּז הָעוֹלָם שֶׁלִּי, מִמֵּילָא אֵין לִי שׁוּם עִנְיָן לְהַבְלִיט אֶת עַצְמִי וּלְהוֹכִיח כַּמָּה אֲנִי שָׁוֶה. צְנִיעוּת אֲמִתִּית = אֲנִי מוֹצִיא אֶת עַצְמִי מִמֶּרְכַּז הַמַּעְגָּל וְשָׂם אֶת הַקָּבָּ”ה בְּמֶרְכָּזוֹ. זוֹהִי “הַכְנָעָה”.
“הַכְנָעָה” – זוֹ גְּדֻלָּה. זוֹ הַיְּכֹלֶת לְשַׁחְרֵר וּלְהָבִין שֶׁהַשְּׁלִיטַה הִיא לֹא בַּיָּדַיִם שֶׁלְּךָ, אֶלָּא בַּיָּדַיִם שֶׁל הַקָּבָּ”ה.
צָרִיךְ לְהַגִּיע לְמַצָּב שֶׁל הַכְנָעָה מִמָּקוֹם שֶׁל יְדִיעָה. כְּלוֹמַר: לֹא סְתָם לוֹמַר אֶת זֶה, אֶלָּא מַמָּשׁ לְהִתְחַבֵּר וְלִחְיוֹת אֶת הַתּוֹבָנָה הַזּוֹ שֶׁיֵּשׁ מוּלִי עוֹד מְצִיאוּת, וְעָלַי לְהִתְמוֹדֵד אִתָּהּ כָּרָאוּי.
הָרִפּוּי שֶׁל מַצָּב הַכְּנִיעָה יִהְיֶה בְּתוֹבָנָה שֶׁאַתָּה כְּלִי לְהוֹפָעַת הַקָּבָּ”ה דַּרְכֶּךָ.

תּרַגְּיִל

מוּדעָוּת עצַמְיִת
בַּתְּקוּפָה הַקְּרוֹבָה בְּדֹק אֶת עַצְמְךָ בְּכָל 5 הַתְּחוּמִים:

1. אֲנ יִ ועְֲצמְִי
2. אֲנִי וְהַקָּבָּ”ה
3. אֲנִי וְהָעוֹלָם בַּחוּץ )עֲבוֹדָה, חֲבֵרִים וְכַד'(
4. אֲנִי וְהַזּוּגִיּוּת שֶׁלִּי
5. אֲנִי וְחִנּוּךְ הַיְלָדִים שֶׁלִּי

שִׂים לֵב לַתְּגוּבוֹת שֶׁלְּךָ בְּמַצָּבִים שׁוֹנִים )בְּעִקָּר בְּמַצָּבֵי לַחַץ…(:
אֵיךְ אַתָּה מֵגִיב? הַאִם אַתָּה נִמְצָא בְּמַצָּב שֶׁל “כְּנִיעָה”? הַאִם אַתָּה פּוֹעֵל בִּגְלַל “מַ ה יּ גִּ י ד וּ .. . ” ?
הַאִם הַקָּבָּ”ה נִמְצָא בִּכְלָל בָּעוֹלָם שֶׁלְּךָ?

הַמִּפְגָּׁש הָרבְִיעיִ

“מוּל”
כָּעֵת נְנַסֶּה לְהִתְמַקֵּד וּלְהַסְבִּיר אֶת הַמֻּשָּׂג: “מוּל”.
הַפָּסוּק אוֹמֵר: “עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד”.
כְּבָר הִזְכַּרְנוּ, שֶׁבְּפָסוּק זֶה מְתֹאָרִים 3 מַצָּבִים שֶׁל קֶשׁרֶ:
1. עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ…
2. וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ
3. וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד
מַצָּבִים אֵלּוּ מְתָאֲרִים מַצָּב שֶׁל אָדָם שֶׁעוֹמֵד מוּל מְצִיאוּת הַנִּקְרֵאת “אִשָּׁה”, לְאַחַר מִכֵּן הוּא נִמְצָא יַחַד עִמָּהּ: “וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ”, וּלְבַסּוֹף הֵם הוֹפְכִים לִהְיוֹת מֵעֵין מְצִיאוּת אַחַת מְאֻחֶדֶת: “וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד”.
הַשָּׁלָב הָרִאשׁוֹן הוּא לַעֲמֹד “מוּל” מַשֶּׁהוּ. זֶהוּ שָׁלָב חָשׁוּב וּבְעָיָתִי בּוֹ-זְמַנִּית: מִי שֶׁמַּצְלִיח לְהִתְמוֹדֵד אִתּוֹ, יָכוֹל לְהִתְקַדֵּם מְאֹד בַּעֲבוֹדַת ה’, וּמֵאִידָךְ: נִתַּן לְהִתָּקַע בּוֹ לְאֹרֶךְ כָּל הַחַיִּים…
כְּשֶׁאֲנִי נִמְצָא “מוּל” מַשֶּׁהוּ, יֵשׁ בְּעֶצֶם מְצִיאוּת שֶׁל מֶתַח, פַּחַד, הִתְגּוֹנְנוּת, הִתְנַגְּדוּת, “הַתְקָפָה-אוֹ בְּרִיחָה”, וְכֵן רָצוֹן לִשְׁלוֹט בַּמְּצִיאוּת: אֲנִי מוּל הַדָּבָר. בְּרֶגַע זֶה מֻפְעָל אֶצְלֵנוּ מַנְגָּנוֹן שֶׁל מַאֲבָק: “זֶה אוֹ אֲנִי אוֹ הוּא…”!
בְּמַצָּב שֶׁל “מוּל” אֲנִי אֲנַסֶּה לְהוֹכִיח שֶׁאֲנִי שָׁוֶה בְּדֶרֶךְ כְּלָל עַל יְדֵי זֶה שֶׁאַכְנִיע וְאֶדְרֹךְ עַל הַשֵּׁנִי. כַּמּוּבָן שֶׁמַּצָּב כָּזֶה מְבַטֵּא חֹסֶר בִּטָּחוֹן עַצְמִי וְחֻלְשָׁה. אָדָם שֶׁנִּלְחַם מוּל הַמְּצִיאוּת אֵינֶנּוּ נִמְצָא בְּהַכְנָעָה אֲמִתִּית.
כְּשֶׁאֲנִי נִמְצָא “מוּל”, אֲנִי נִמְצָא מוּל דְּבָרִים שֶׁמְּאַיְּמִים עָלַי וַאֲנִי מְנַסֶּה לְהַרְחִיק אוֹתָם כְּכָל שֶׁאֲנִי יָכוֹל. זֶה כּוֹלֵל גַּם עִנְיָנִים רוּחָנִיִּים: לִמּוּד תּוֹרָה, קִיּוּם מִצְווֹת וְכַד’, וְגַם עִנְיָנִים גּוּפָנִיִּים: מַאֲבַק בֵּין הַגּוּף וְהַיֵּצֶר לְבֵין הַנְּשָׁמָה.
כְּשֶׁאֲנִי “מוּל” מַשֶּׁהוּ, אֵין שָׁם חִבּוּר, אֶלָּא רַק נִתּוּק – וּמִמֵּילָא אֵין יִחוּד.
הַעֲמִידָה “מוּל” קְשׁוּרָה בָּרֹאשׁ וּבָרִאשׁוֹנָה לַאֲנִי מוּל עַצְמִי: אִם אֲנִי לֹא מְחֻבָּר אֶל עַצְמִי, וְלֹא מַכִּיר בָּעֵרֶךְ וּבַגְּדֻלָּה הָאֱלוֹקִית שֶׁבְּתוֹכִי – מִמֵּילָא אֲנִי נִמְצָא בְּמַצָּבִים שֶׁל יֵאוּשׁ, אַכְזָבָה, כַּעַס וְכַד’.
כַּמּוּבָן, שֶׁ”מַּעְגַּל הַמּוּל” הוֹלֵךְ וּמַשְׁפִּיע עַל כָּל הַסְּבִיבָה: הוֹרִים, זוּגִיוּת, יְלָדִים, עֲבוֹדָה וְכוּ’.
דֻּגְמָאוֹת:
יֶשְׁנָם אֲנָשִׁים שֶׁהַהוֹרִים שֶׁלָּהֶם מְהַוִּים – לְשִׁיטָתָם – מֵעֵין “מִטְרָד”: הֵם אוֹמְרִים לָהֶם מַה לַּעֲשׂוֹת, הֵם דּוֹאֲגִים לָהֶם יוֹתֵר מִדַּי, הֵם מִתְעָרְבִים לָהֶם בַּחַיִּים וְכַד’. מִמֵּילָא הַתּוֹצָאָה הִיא מַצָּב שֶׁל רָצוֹן לְהִתְנַתֵּק וּלְהִתְרַחֵק כְּכָל שֶׁנִּתָּן.
מַצָּב דּוֹמֶה יָכוֹל לִהְיוֹת גַּם בַּזּוּגִיוּת: כָּל אֶחָד מִבְּנֵי הַזּוּג חוֹשֵׁב שֶׁהַשֵּׁנִי מַפְרִיע לוֹ “וְנִכְנָס” לוֹ לְטֶרִיטוֹרְיָה…,
וְלָכֵן בִּמְקוֹם שֶׁתִּהְיֶה כָּאן זוּגִיוּת אוֹהֶבֶת וּמְכַבֶּדֶת, אָנוּ יְכוֹלִים לִמְצוֹא בְּנֵי זוּג שֶׁבַּמִּקְרֶה הַטּוֹב נִמְצָאִים בְּמַצָּב שֶׁל “הַפְסָקַת אֵשׁ” אוֹ “מִלְחָמָה קָרָה”… הֵם חַיִּים פִיזִית בְּאוֹתוֹ הַבַּיִת, אֲבָל בַּפֹּעַל הֵם עוֹמְדִים זֶה מוּל זֶה כַּאֲנָשִׁים זָרִים וּמְנֻכָּרִים…
וְכָךְ גַּם בְּיַחַס לַיְלָדִים: יֶשְׁנָם הוֹרִים שֶׁנִּרְאֶה שֶׁהַיְּלָדִים שֶׁלָּהֶם פָּשׁוּט “מַפְרִיעִים” לָהֶם בַּחַיִּים… אֵין לָהֶם בְּרֵירָה וְהֵם חַיָּבִים לְגַדֵּל אוֹתָם, אֲבָל בַּעֶמְדָּה הַנַּפְשִׁית שֶׁלָּהֶם הֵם עוֹמְדִים “מוּלָם”, דְּהַיְנוּ: תְּנוּ לָנוּ לִהְיוֹת עֲסוּקִים בַּחַיִּים שֶׁלָּנוּ, וְתִמְצְאוּ דֶּרֶךְ לְהַעֲסִיק אֶת עַצְמְכֶם…
כָּךְ גַּם יָכוֹל לִהְיוֹת אֵצֶל בָּחוּר יְשִׁיבָה שֶׁיּוֹשֵׁב מוּל סֵפֶר, וּמְנַסֶּה שׁוּב וָשׁוּב לִלְמֹד וְאֵינֶנּוּ מַצְלִיחַ, עַד שֶׁהוּא מַרְגִּישׁ שֶׁ”הוּא וְהַלִּמּוּד – זֶה לֹא זֶה…”. הוּא נִמְצָא בְּמֵעֵין מַאֲבָק פְּנִימִי עִם הַלִּמּוּד. הוּא אוּלַי מֵבִין בַּשֵּׂכֶל שֶׁחָשׁוּב לִלְמֹד, אֲבָל בַּנֶּפֶשׁ קַיֶּמֶת מֵעֵין הִתְרַחֲקוּת.
כַּמּוּבָן, שֶׁיִּתָּכֵן שֶׁאֵלּוּ מַצָּבֵי קִצּוֹן, אַךְ חָשׁוּב שֶׁכָּל אֶחָד יִבְדֹּק אֶת עַצְמוֹ עַד כַּמָּה מְצִיאוּת הַ”מּוּל” קַיֶּמֶת בַּחַיִּים הַפְּרָטִיִּים שֶׁלּוֹ, וּבְאֵיזֶה רָמָה שֶׁל רִחוּק…

תּרַגְּיִל

מוּדעָוּת עצַמְיִת
]הֶמְשֵׁךְ לַתַּרְגִּיל הַקּוֹדֵם[:
נַסֵּה לְהִזָּכֵר בִּמְצִיאוּת שֶׁבָּהּ הָיִיתָ “מוּל”: מוּל עַצְמְךָ, הוֹרִים, מִשְׁפָּחָה, חֶבְרָה וְכַד’.
שִׂים לֵב לַתְּגוּבוֹת שֶׁהָיוּ לְךָ: כַּעַס, עַצְבָּנוּת, יֵאוּשׁ וְכַד’.
נַסֵּה לַחְשֹׁב: מַדּוּעַ הֵגַבְתּ כְּמוֹ שֶׁהֵגַבְתָּ? הַאִם פָּגַעְתָּ כִּי פָּגְעוּ בְּךָ? הַאִם הָיִית בְּמִגְנָנָה? הַאִם הָיִית בְּמַצָּב שֶׁל “אֲנִי אוֹכִיח לָכֶם שֶׁרַק אֲנִי קַיָּם…”? כַּמָּה “אֶגוֹ”
הָיָה מְעֹרָב בַּתְּגוּבוֹת שֶׁלְּךָ?
וְעַכְשָׁו שֶׁאַתָּה עִם קְצָת יוֹתֵר מוּדָעוּת לַתְּגוּבוֹת שֶׁלְּךָ:
הַאִם תּוּכַל לְדַמְיֵן אֶת עַצְמְךָ בְּמַצָּבִים דּוֹמִים מֵגִיב קְצָת אַחֶרֶת?
המַַּצָּב שֶׁל “מוּל” מַזְכִּיר רַעְיוֹן עָמוֹק שֶׁמּוֹפִיעַ בְּתוֹרַת הַסּוֹד, בּוֹ טְרוֹם בְּרִיאַת הָעוֹלָמוֹת, הָיָה מֵעֵין “מַאֲבָק” ויוזכר כאן רק בקיצור

בֵּין כֹּחוֹת רוּחָנִיִּים שׁוֹנִים, כַּאֲשֶׁר כָּל כֹּחַ אָמַר: “אֲנִי לְבַדִּי רוֹצֶה למְִלֹךְ”, מִתּוֹךְ רָצוֹן לְהַמְעִיט אֶת הַכֹּחוֹת הָרוּחָנִיִּים הָאֲחֵרִים. מַחֲשָׁבָה זוֹ טוֹעֶנֶת: “רַק הַדֶּרֶךְ שֶׁלִּי נְכוֹנָה וְשֶׁל אֲחֵרִים לֹא…”.

טעֲָנהָ כָּזוֹ מֻכֶּרֶת מְאֹד בְּעוֹלָמֵנוּ: “רַק הַשִּׁיטָה שֶׁלִּי בַּעֲבוֹדַת ה’ / רַק הָרַב שֶׁלִּי / רַק הַסְּפָרִים שֶׁלָּנוּ וְכוּ’ – הֵם הַנְּכוֹנִים, וְכָל הַשְּׁאָר פָּשׁוּט טוֹעִים… “.
כָּל הַקִּלְקוּלִים, הַמְרִיבוֹת וְהַשִּׂנְאָה נוֹבְעִים מִתְּפִישַׂת עוֹלָם כָּזוֹ.
מַצָּב זֶה הֵבִיא אָז לְמַצָּב שֶׁל “שְׁבִירָה” שֶׁל הַמְּצִיאוּת הָרוּחָנִית הַהִיא, כֵּיוָן שֶׁהַקָּבָּ”ה לֹא הִתְכַּוֵּן לִבְרֹא עוֹלָם בּוֹ כּוֹחַ אֶחָד בִּלְבַד יַחְשֹׁב שֶׁרַק הוּא חָשׁוּב והְכֶ רְֵחיִ וְלִשְׁאַר הַכֹּחוֹת אֵין מַשְׁמָעוּת וְסִבָּה….
הַתִּקּוּן בִּזְמַנּוֹ נוֹצַר רַק מִתּוֹךְ הַהֲבנָהָ שֶׁבּנְיִּתַ הָעוֹלָמוֹת המקור לביטוי זה: “וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲניִ אֶמְלֹךְ וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִיׁם וַחֲמִשִּיׁם אִישׁ רָצִים לְפָנָיו.”מלכים א,א פסוק ה.
והוא עושה זאת על ידי תפישת השלטון בכוח, בלי התחשבות ברצונו של אביו: דוד המלך, שמתכוון להמליך את שלמה.
לֹא יְכוֹלָה לְהֵעָשׂוֹת מִתּוֹךְ מֶתַח וְתַחֲרוּת, אֶלָּא בְּשִׁלּוּב ואְִזּוּן כֹּחוֹת זֶה עִם זֶה. כַּמֻּזְכָּר לְעֵיל, כֻּלָּנוּ עוֹבְרִים דֶּרֶךְ שָׁלָב זֶה.
יֵשׁ כָּאֵלּוּ שֶׁנִּתְקָעִים בּוֹ כָּל חַיֵּיהֶם, וּמִמֵּילָא חַיֵּיהֶם מְלֵאִים מתְָחיִם וְתִסְכּוּלִים, וְיֶשְׁנָם כָּאֵלּוּ שֶׁמִּתְישְַּׁבִים בְּדַעְתָּם וּמְבִינִים שֶׁכָּךְ לֹא בּאֶמֱֶת נתִַּן להְמְַשִׁיךְ וְלִחְיוֹת, וְהֵם מוּכָנִים לְהִתְקַדֵּם לַשָּׁלָב הַבָּא. “עִם”
הַשָּׁלָב הַבָּא, הוּא שְׁלַב “וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ”.
בַּשָּׁלָב הַזֶּה אֲנִי מִשְׁתַּחְרֵר אַט אַט מֵהַפַּחַד שֶׁל מִישֶׁהוּ הַנִּמְצָא מוּלִי וּמְאַיֵּם עַל מְצִיאוּתִי, וַאֲנִי מֵבִין שֶׁ”אַתָּה” וַ”אֲנִי” הֵם חֲלָקִים מַשְׁלִימִים שֶׁל אוֹתָהּ מְצִיאוּת אֱלֹקִית.
בַּמַּצָּב הַזֶּה אֲנִי מֵבִין שֶׁעָלַי לְהַגִּיע לְאִזּוּן בֵּין הַגּוּף וְהַנְּשָׁמָה, בֵּינִי לַמִּשְׁפָּחָה וְהַסְּבִיבָה, בֵּינִי וְהַקָּבָּ”ה. אֲנִי מוּכָן לְהַפְסִיק לְהִלָּחֵם, וּלְהַתְחִיל לְקַבֵּל אֶת הַמְּצִיאוּת וְלִלְמֹד מִמֶּנָּה. אֲנִי לוֹמֵד לְהָכִיל אוֹתָהּ. יֵשׁ בִּי יוֹתֵר צַד שֶׁל עֲנָוָה וְהִתְבַּטְּלוּת. מִמֵּילָא אֲנִי יוֹתֵר מְשֻׁחְרָר וְשָׂמֵחַ.
בִּשְׁלַב הַ”עִם” אֲנִי עֲדַיִן נִשְׁאַר עִם הַ”אֲנִי” שֶׁלִּי, אֲבָל אֲנִי כְּבָר מוּכָן לְהָכִיל עוֹד מְצִיאוּיוֹת. “אֲנִי” וְ”אַתָּה” לוֹמְדִים לְהִסְתַּדֵּר זֶה לְצַד זֶה, וַהֲרֵי זֶה בִּבְחִינַת: “שְׁנֵינוּ בְּיַחַד, וְכָל אֶחָד לְחוּד”. זוֹהִי מְצִיאוּת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲדַיִן מֶתַח מְסֻיָּם. יֵשׁ בָּהּ אַחְדוּת – אַךְ אֵין בָּהּ יִחוּד.
אָמְנָם אֲנִי נִשְׁאַר בִּמְצִיאוּת הַ”יֵּשׁ” שֶׁל עַצְמִי, אֲבָל אֲנִי מוּכָן לְנַגֵּן עִם הַמְּצִיאוּת שֶׁסְּבִיבִי. אֲנִי מְדַבֵּר עִם הַמְּצִיאוּת לֹא מִמָּקוֹם שֶׁל רִחוּק אֶלָּא מִמַּבָּט שֶׁל בְּ”גֹבַהּ הָעֵינַיִם”.
זוֹהִי מְצִיאוּת הַ”הַכְנָעָה” שֶׁהֻזְכְּרָה לְעֵיל. הַהַכְנָעָה מְכִילָה אֶת הַכֹּל. הַכְנָעָה מְזֻיֶּפֶת הִיא מַצָּב שֶׁל חֹלִי וּכְנִיעָה. הַכְנָעָה אֲמִתִּית מְבַטֵּאת הַכָלָה, פַּשְׁטוּת, בְּרִיאוּת וְשִׂמְחָה.
מַה זֶּה אוֹמֵר
לְהָכִיל אֶת עַצְמִי וְאֶת הַמְּצִיאוּת?
“וְכֵן צָרִיךְ הָאָדָם לִמְצוֹא גַּם בְּעַצְמוֹ, כִּי זֶה יָדוּעַ שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לִזָּהֵר מְאֹד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, וּלְהַרְחִיק הָעַצְבוּת מְאֹד מְאֹד )כַּמְּבֹאָר אֶצְלֵנוּ כַּמָּה פְּעָמִים(. וַאֲפִילוּ כְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּעַצְמוֹ וְרוֹאֶה שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם טוֹב, וְהוּא מָלֵא חֲטָאִים, וְרוֹצֶה הַבַּעַל דָּבָר לְהַפִּילוֹ עַל יְדֵי זֶה בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה, חַס וְשָׁלוֹם, אַף-עַל-פִּי-כֵן אָסוּר לוֹ לִפּוֹל מִזֶּה, רַק צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא עָשָׂה מִיָּמָיו אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ דָּבָר טוֹב, וְאַף שֶׁכְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּאוֹתוֹ הַדָּבָר הַטּוֹב, הוּא רוֹאֶה שֶׁהוּא גַּם כֵּן מָלֵא פְּצָעִים וְאֵין בּוֹ מְתֹם, הַיְנוּ שֶׁרוֹאֶה שֶׁגַּם הַמִּצְוָה וְהַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה שֶׁזָּכָה לַעֲשׂוֹת, הוּא גַּם כֵּן מָלֵא פְּנִיּוֹת וּמַחְשָׁבוֹת זָרוֹת וּפְגָמִים הַרְבֵּה, עִם כָּל זֶה אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּאוֹתָהּ הַמִּצְוָה וְהַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כִּי עַל כָּל פָּנִים אֵיךְ שֶׁהוּא, עַל-כָּל-פָּנִים הָיָה אֵיזֶה נְקוּדָה טוֹבָה בְּהַמִּצְוָה וְהַדָּבָר טוֹב שֶׁעָשָׂה, כִּי צָרִיךְ הָאָדָם לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כְּדֵי לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ, וְלָבוֹא לִידֵי שִׂמְחָה כַּנַּ”ל” .
מִתּוֹךְ דִּבְרֵי ר’ נַחְמָן עוֹלוֹת לְפָחוֹת 2 נְקוּדוֹת חֲשׁוּבוֹת:
1. יֵשׁ בִּי טוֹב. 2. לְעִתִּים, עָלַי לְהִתְאַמֵּץ וּלְגַלּוֹת אוֹתוֹ.
לְלֹא מַאֲמָץ וְהַשְׁקָעָה מְכֻוָּנִים, יִתָּכֵן שֶׁהַטּוֹב הַזֶּה יִשָּׁאֵר נִסְתָּר מִמֶּנִּי.
הַכָלָה – בָּרֹאשׁ וּבָרִאשׁוֹנָה – זוֹ הַיְּכֹלֶת הַנַּפְשִׁית לְהָכִיל אֶת עַצְמִי : אֲנִי מִסְתַּכֵּל עַל עַצְמִי וְעַל כֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁ שֶׁלִּי וְאוֹמֵר לְעַצְמִי: “בְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁאֲנִי בְּרֶגַע זֶה- אֲנִי טוֹב! אֲנִי טוֹב כִּי אֲנִי קָשׁוּר לַקָּבָּ”ה שֶׁהוּא מְקוֹר הַטּוֹב – וְלָכֵן אֲנִי שָׂמֵחַ בְּמִי שֶׁאֲנִי”.
בְּרֹב הַפְּעָמִים אֲנַחְנוּ לֹא מוּכָנִים לְקַבֵּל אֶת עַצְמֵנוּ בִּכְלָל, וַאֲנַחְנוּ מְלֵאֵי בִּקֹּרֶת. גַּם אִם יֵשׁ מְעַט קַבָּלָה עַצְמִית, אָז הִיא לֹא בִּנְקֻדַּת הַהֹוֶה שֶׁל עַצְמֵנוּ, אֶלָּא יוֹתֵר בְּסִגְנוֹן שֶׁל: “אִם אֲנִי אֶהְיֶה ]בֶּעָתִיד[ קְצָת יוֹתֵר טוֹב / רְצִינִי / מַצְלִיחַ וְכַד’ – אָז אֲנִי אֶהְיֶה שָׂמֵחַ וְאַרְגִּישׁ טוֹב, אֲבָל כָּרֶגַע הַמַּצָּב גָּרוּעַ… וְיֵשׁ עוֹד הַרְבֵּה מַה לְּשַׁפֵּר…”.
הַרְבֵּה פְּעָמִים זֶה מַתְחִיל מֵחִנּוּךְ שֶׁל הוֹרִים שֶׁמּוּכָנִים לְקַבֵּל וְלֶאֱהֹב אֶת הַיְלָדִים שֶׁלָּהֶם “בִּתְנַאי…”: “אִם תִּתְנַהֵג יָפֶה / אִם תַּעֲשֶׂה מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ אוֹמְרִים לְךָ / אִם תָּבִיא צִיּוּנִים טוֹבִים / אִם תַּרְוִיחַ הַרְבֵּה כֶּסֶף… – אָז אַתָּה בֶּאֱמֶת שָׁוֶה…”.
יֶלֶד כָּזֶה לוֹמֵד שֶׁהַקַּבָּלָה וְהַהַכָלָה שֶׁלּוֹ אֶת עַצְמוֹ הִיא מוּתְנֵית בְּסֻגִּים שׁוֹנִים שֶׁל הֶשֵּׂגִים וְהִתְנַהֲגוּיוֹת שֶׁעָלָיו לַעֲשׂוֹת, וּבִלְעֲדֵיהֶם הָעֵרֶךְ שֶׁלּוֹ כְּאָדָם הוּא פָּחוּת אוֹ אֲפִילוּ חֲסַר עֶרֶךְ. יֶלֶד כָּזֶה לֹא מְסֻגָּל לְהָכִיל וְלֶאֱהֹב אֶת עַצְמוֹ בְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁהוּא, וְהוּא תָּמִיד בְּרִיצָה מַתְמֶדֶת לְמַלֵּא אֶת הַחֶסְרוֹנוֹת שֶׁכִּבְיָכוֹל נִמְצָאִים בּוֹ… בָּרוּר שֶׁמִּי שֶׁלֹּא מְסֻגָּל לְהָכִיל אֶת עַצְמוֹ כְּאָדָם טוֹב וְאֵכוּתִי כְּמוֹת שֶׁהוּא, מִמֵּילָא לֹא יִהְיֶה מְסֻגָּל לְהָכִיל בעז”ה נרחיב בנושא חינוך ילדים בחוברת מיוחדת אֶת הַמְּצִיאוּת שֶׁמִּמּוּלוֹ, וּכְמוֹ שֶׁהוּא רָגִיל בְּיַחַס לְעַצְמוֹ, הוּא יְחַפֵּשׂ תָּמִיד פְּגָמִים וְחֶסְרוֹנוֹת בַּאֲנָשִׁים וּבַמְּצִיאוּת כֻּלָּהּ.
מִתּוֹךְ כָּךְ שֶׁאֲנִי לוֹמֵד לְהָכִיל אֶת עַצְמִי, אֲנִי יָכוֹל לְהִתְקַדֵּם הָלְאָה וּלְהָבִין שֶׁ”הַכָלָה” – הִיא הַיְּכֹלֶת שֶׁלִּי לְהָכִיל מִישֶׁהוּ שֶׁהוּא שׁוֹנֶה מִמֶּנִּי )שֶׁהֲרֵי אֵין לָנוּ בְּעָיָה, בְּדֶרֶךְ כְּלָל, לְהָכִיל מִישֶׁהוּ שֶׁהוּא בְּדִיּוּק כָּמוֹנוּ(. הַשֹּׁנִי יָכוֹל לִהְיוֹת קָשׁוּר לְגוֹרְמִים רַבִּים וְשׁוֹנִים: גִּיל, רֶקַע מִשְׁפַּחְתִּי, סְבִיבַת לִמּוּד, מַחֲשָׁבוֹת, מַעֲשִׂים וְכַד’.
הַמְכַנֶּה הַמְּשֻׁתָּף הוּא: יֵשׁ מוּלִי מְצִיאוּת שׁוֹנָה מִמֶּנִּי, וַאֲנִי מְקַבֵּל אוֹתָהּ כְּפִי שֶׁהִיא.
בְּמַצָּב זֶה אֲנִי מוּדָע שֶׁהַקָּבָּ”ה הוּא זֶה שֶׁמּוֹפִיעַ דֶּרֶךְ הַדְּבָרִים הַסּוֹבְבִים אוֹתִי בִּלְבוּשִׁים שׁוֹנִים: מַחֲשָׁבָה, דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה, וַאֲנִי פּוֹעֵל פְּעֻלּוֹת שֶׁל חִבּוּר אֵלָיו וְאֶל הַמְּצִיאוּת כֻּלָּהּ.
בְּמַצָּב זֶה אֲנִי יָכוֹל לְהָכִיל גַּם אֲנָשִׁים שֶׁהֵם הַרְבֵּה בוודאי שתמיד צריך לשאוף לשפר ולשכלל את עצמנו בעבודת ה’, אבל כל זה צריך לבוא מתוך שמחה והכרה בערך של עצמנו במקום בו אנו נמצאים כעת. בשם אחד מגדולי ישראל מצוטט שאמר: “אל תקטר על המצוי – אבל גם אל תסתפק בו”. היינו: שמח במקום בו אתה נמצא, ויחד עם זאת שאף ליותר.

תּרַגְּיִל מוּדעָוּת עצַמְיִת

יוֹתֵר טוֹבִים אוֹ חֲכָמִים מִמֶּנִּי, וַאֲנִי לֹא מַרְגִּישׁ מְאֻיָּם, כִּי כְּשֶׁאֲנִי מֵכִיל אֶת הַכֹּל אֲנִי מְקַבֵּל אֶת כֻּלָּם. “אֵיזֶהוּ חָכָם? הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם?”. מִמֵּילָא אֵין קִנְאָה, תַּאֲוָה וְכָבוֹד.
אֵיךְ אֶפְָשׁר לְהַגִּיעַ לְמַצָּב שׁל הַכָלָה שׁל הַשּׁוֹנֶה?
יֶשְׁנוֹ כְּלִי עׂצְמָתִי שֶׁנִּקְרָא:
” 3 נְקוּדוֹת מַבָּט”.
עַל כָּל וִכּוּחַ אוֹ מַחְלֹקֶת בֵּינִי לְבֵין אָדָם אַחֵר, נִתַּן לְהִתְבּוֹנֵן בְּ 3- נְקוּדוֹת מַבָּט:

1. “גּוּף רִאשׁוֹן”: אֵיךְ אֲנִי מִתּוֹךְ עַצְמִי תּוֹפֵס אֶת הַמְּצִיאוּת? זֶהוּ הַמַּבָּט הָרָגִיל וְהַפָּשׁוּט שֶׁבּוֹ כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ חוֹוֶה אֶת הַחַיִּים. בְּדֶרֶךְ כְּלָל, אֲנִי אַצְדִּיק אֶת עַצְמִי וְאֶהְיֶה בָּטוּחַ שֶׁאֲנִי צוֹדֵק.
2. “גּוּף שֵׁנִי”: זוֹ הַיְּכֹלֶת שֶׁלִּי “לָצֵאת” מִתּוֹךְ עַצְמִי, וּ”לְהִכָּנֵס” לְתוֹךְ הָרֹאשׁ שֶׁל הַשֵּׁנִי: מַה הוּא חוֹשֵׁב? מַה הוּא מַרְגִּישׁ? לְנַסּוֹת לְהָבִין לָמָּה הוּא מִתְנַהֵג כְּמוֹ שֶׁהוּא מִתְנַהֵג?
3. “גּוּף שְׁלִישִׁי”: זוֹ הַיְּכֹלֶת שֶׁלִּי לְהִסְתַּכֵּל עַל הַמְּצִיאוּת מִתּוֹךְ מַבָּט שֶׁל אָדָם שֶׁנִּמְצָא מִחוּץ לַוִּכּוּחַ: אֵיךְ הוּא רוֹאֶה אֶת הַוִּכּוּחַ בֵּין שְׁנֵינוּ? יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁהוּא רוֹאֶה מַשֶּׁהוּ שֶׁאֲנִי לֹא רוֹאֶה?

הַאִם יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁגַּם אֲנִי וְגַם הָאָדָם שֶׁמּוּלִי – שְׁנֵינוּ צוֹדְקִים אוֹ טוֹעִים?
כְּשֶׁמִּתְרַגְּלִים לְהִסְתַּכֵּל עַל הַמְּצִיאוּת מִתּוֹךְ 3 נְקוּדוֹת הַמַּבָּט הָאֵלּוּ, וְלַעֲבֹר מִמַּבָּט לְמַבָּט: פִּתְאוֹם מִתְחַדְּדוֹת וּמִתְבַּהֲרוֹת הַרְבֵּה אֶפְשָׁרוּיוֹת שֶׁבִּכְלָל לֹא הָיִיתִי מוּדָע אֲלֵיהֶן קֹדֶם לָכֵן. הָאֶפְשָׁרוּת הַזּוֹ גּוֹרֶמֶת לִי לְשִׁחְרוּר
גָּדוֹל מִלַּחַץ וּמֵאֶגוֹ, מִתּוֹךְ הֲבָנָה שֶׁיֵּשׁ עוֹד נְקוּדוֹת מַבָּט אֶפְשָׁרִיוֹת. מִמֵּילָא אֲנִי מְסֻגָּל לְהָכִיל הַרְבֵּה יוֹתֵר כָּל מְצִיאוּת שֶׁנִּמְצֵאת מוּלִי, מִתּוֹךְ הַהֲבָנָה שֶׁיֵּשׁ מָקוֹם לִשְׁנֵינוּ בַּמְּצִיאוּת הָאֱלוֹקִית.

תַּרְגִּיל:

חֲשֹׁב עַל אֵרוּעַ בּוֹ הָיָה לְךָ וִכּוּחַ עִם הַהוֹרִים שֶׁלְּךָ / אִשְׁתְּךָ / הַבּוֹס שֶׁלְּךָ וְכַד’. הִזָּכֵר אֵיךְ הֵגַבְתָּ…
כָּעֵת נַסֵּה לַעֲבוֹר לְ”גוּף שֵׁנִי” וּלְנַסּוֹת לְהִסְתַּכֵּל עַל אוֹתוֹ וִכּוּחַ מִנְּקוּדַת הַמַּבָּט שֶׁל הָאָדָם אִתּוֹ הִתְוַכַּחְתָּ. הַאִם אַתָּה מְסֻגָּל לַעֲשׂוֹת זֹאת? וּלְאַחַר שֶׁעָשִׂיתָ זֹאת: הַאִם אַתָּה יָכוֹל לְהָבִין קְצָת יוֹתֵר אֶת הַסִּבּוֹת שֶׁלּוֹ, וְאֶת נְקוּדַת הַמַּבָּט שֶׁלּוֹ עַל הַוִּכּוּחַ?

כָּעֵת נַסֵּה לְהִסְתַּכֵּל עַל הַוִּכּוּחַ מִ”גּוּף שְׁלִישִׁי” –
מִנְּקוּדַת מַבָּט שֶׁל אָדָם נֵיְטְרָאלִי שֶׁמִּסְתַּכֵּל עֲלֵיכֶם מֵהַצַּד: מַה הוּא רוֹאֶה שָׁם? מַה הוּא שׁוֹמֵעַ? אֵיךְ הַוִּכּוּחַ נִרְאֶה לוֹ מִנְּקוּדַת מַבָּט כָּזוֹ שֶׁמְּשֻׁחְרֶרֶת מֵרְגָשׁוֹת אִישִׁיִּים?
זֶהוּ תַּרְגִּיל עׂצְמָתִי, שֶׁיָּכוֹל מְאֹד לַעְזוֹר לְכָל אֶחָד לִלְמֹד לְהָכִיל אֶת הַשּׁוֹנֶה, וּלְהִשְׁתַּחְרֵר מִמְּתָחִים וְוִכּוּחִים הַנּוֹבְעִים בְּדֶרֶךְ כְּלָל מִנְּקוּדַת מַבָּט צָרָה עַל הַמְּצִיאוּת.
מְצִיאוּת הַ”עִם”, הִיא רֵאשִׁית הַפִּתָּרוֹן לְסֻגִּים רַבִּים שֶׁל בְּעָיוֹת בַּחַיִּים שֶׁלָּנוּ, שֶׁהֲרֵי אִם אֲנִי מֵבִין שֶׁ”לִּי”
יֵשׁ מָקוֹם בָּעוֹלָם, כָּךְ בְּאוֹתָהּ מִדָּה בְּדִיּוּק יֵשׁ מָקוֹם גַּם לְכָל הָאֲחֵרִים, כֵּיוָן שֶׁכֻּלָּנוּ חֲלָקִים שֶׁל אוֹתָהּ מְצִיאוּת אֱלֹקִית. מִמֵּילָא נֶעֱלָמִים אֲחוּזִים רַבִּים שֶׁל מֶתַח, לַחַץ וְתַחֲרוּת )”הַשִּׁיטָה שֶׁלָּנוּ בִּלְבַד…/ הָרַב שֶׁלָּנוּ בִּלְבַד…”( – וַאֲנִי לוֹמֵד לִחְיוֹת עִם הַסְּבִיבָה מִתּוֹךְ כָּבוֹד הֲדָדִי, הַעֲרָכָה, אַהֲבָה וּנְעִימוּת.
“רַק”
זוֹ מַדְרֵגָה רוּחָנִית גְּבוֹהָה שֶׁנִּתָּן לְהַגִּיעַ אֵלֶיהָ אַחֲרֵי שֶׁהָאָדָם עָבַד עַל עַצְמוֹ בַּשְּׁלַבִים הַקּוֹדְמִים.
בְּמַצָּב זֶה לֹא רַק שֶׁאֲנִי לֹא נִמְצָא “מוּל” דָּבָר וְנֶאֱבַק אִתּוֹ, וְלֹא רַק שֶׁאֲנִי לֹא נִמְצָא “עִם” דָּבָר וּמוּכָן לְהָכִיל אוֹתוֹ – אֶלָּא שֶׁ”אֲנִי” כְּאָדָם מָלֵא אֶגוֹ – בִּכְלָל לֹא נִמְצָא!!!
בְּמַצָּב זֶה אֵין מְצִיאוּת שֶׁל “אֲנִי וְהוּא” אֶלָּא הַכֹּל זֶה “הוּא”. אֲנִי לוֹמֵד לְהִתְבַּטֵּל כְּלַפֵּי הַקָּבָּ”ה.
כָּאן אֵין צֹרֶךְ לְהָכִיל אוֹ לִהְיוֹת בְּהַכְנָעָה, אֶלָּא כָּאן אֲנִי חַי אֶת מְצִיאוּת ה’ בְּעֶצֶם מְצִיאוּתִי. אֲנִי וְהוּא חַד הֵם.
זוֹ מְצִיאוּת כָּזוֹ, בָּהּ אֲנִי לֹא קַיָּם וְכֵּן קַיָּם בּוֹ זְמַנִּית…!
כְּלוֹמַר: אֲנִי לֹא קַיָּם כִּמְצִיאוּת שֶׁל אֶגוֹ בִּכְלָל, וְזוֹ עַצְמָהּ הַסִּבָּה שֶׁאֲנִי קַיָּם בְּקִיּוּם הֲכִי שָׁלֵם שֶׁיָּכוֹל לִהְיוֹת, כִּי כָּל כֻּלִּי הוֹפָעָה אֱלֹקִית.

יֵשׁ בִּטּוּי בַּגְּמָרָא: “יַד עֶבֶד כְּיַד רַבּוֹ”. אִם אַתָּה בְּמַהֲלָךְ שֶׁל בִּטּוּל אֲמִתִּי מִמָּקוֹם שֶׁל עֹמֶק ]וְלֹא מִמָּקוֹם שֶׁל רִסּוּק עַצְמִי[, הֲרֵי אַתָּה מֵבִין וְחָשׁ שֶׁכָּל מַה שֶּׁאַתָּה עוֹשֶׂה, זוֹ הוֹפָעָה אֱלֹקִית הַמּוֹפִיעָה דַּרְכֶּךָ.

אִם מְצִיאוּת הַ”עִם” הָיְתָה יְכֹלֶת הַהַכָלָה וְהַחִבּוּר אֶל מִישֶׁהוּ, בְּמַדְרֵגָה זוֹ הָאָדָם נִמְצָא בִּמְצִיאוּת שֶׁל יִחוּד: “וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד”  .
נְנַסֶּה לַחֲווֹת מְעטַ אֶת תְּחוּשַׁת הַ” רַק:”חֲשֹׁב עַל זְמַן בּוֹ אַתָּה מְקַיֵּם מִצְוָה כָּלְשֶׁהִיא: הַנַּחַת תְּפִלִּין וְכַד’.
אֶפְשָׁרוּת א’: אַתָּה מְקַיֵּם אֶת הַמִּצְוָה מִתּוֹךְ רָצוֹן ]מוּדָע אוֹ לֹא-מוּדָע[ לְקַבֵּל שָׂכָר.
אֶפְשָׁרוּת ב’: אַתָּה מְקַיֵּם אֶת הַמִּצְוָה מֵהַמָּקוֹם שֶׁכָּךְ ה’ רוצה.

בעז”ה נרחיב עוד במשמעות ה”עם” וה”רק” בחוברות הבאות

תּרַגְּיִל

מוּדעָוּת עצַמְיִת
צִוָּה: “אֲנִי רוֹצֶה לְקַיֵּם רַק אֶת רְצוֹן ה’ בְּלִי קֶשֶׁר לְתַעֲנוּג אוֹ לַהֲבָנָה שֶׁלִּי”.
הָאֶפְשָׁרוּת הַשְּׁנִיָּה הִיא “טְעִימָה” שֶׁל הַ”רַק”: הָאֶגוֹ שֶׁלִּי לֹא קַיָּם, וְרַק רְצוֹן ה’ הוּא זֶה שֶׁמּוֹפִיעַ בַּמְּצִיאוּת – דַּרְכִּי.

אֶפִּילוֹג

מִבְּחִינָתִי סִדְרַת הַמִּפְגָּשִׁים הַזּוֹ הָיְתָה חֲוָיָה מְרַתֶּקֶת.
סוֹף סוֹף הֵבַנְתִּי אֶת הַמָּקוֹר לְכָל כָּךְ הַרְבֵּה מַצָּבִים בָּהֶם הָיִיתִי בְּמֶתַח וּבְלַחַץ בַּחַיִּים שֶׁלִּי, גַּם בְּתוֹךְ הַמִּשְׁפָּחָה, וְגַם בִּתְחוּם הָעֲבוֹדָה מוּל לָקוֹחוֹת וְסַפָּקִים.
הֵבַנְתִּי שֶׁדֶּרֶךְ הַפְּעֻלָּה שֶׁלִּי הָיְתָה מְבֻסֶּסֶת בְּעִקָּרָהּ עַל תְּגוּבוֹת שֶׁל “מוּל”, וּמִמֵּילָא כְּשֶׁחָשַׁבְתִּי שֶׁהָעוֹלָם מִסְּבִיבִי מְאַיֵּם עָלַי, הֵגַבְתִּי בְּכָל מִינֵי תְּגוּבוֹת שֶׁהִצְטַעֲרְתִּי מְאֹד עֲלֵיהֶן אַחַר כָּךְ…אָמְנָם לֹא יָדַעְתִּי אֶת הַמָּקוֹר לְצוּרַת הַתְּגוּבָה הַזּוֹ, וְגַם לֹא חָשַׁבְתִּי שֶׁיֶּשְׁנָן דְּרָכִים אֲחֵרוֹת לְהָגִיב – הֵגַבְתִּי כְּפִי שֶׁהֵגַבְתִּי.
מִכֵּיוָן שֶׁבָּאתִי לַשִּׁעוּרִים הָאֵלּוּ מִתּוֹךְ מַטָּרָה לִלְמֹד וּלְיַשֵּׂם – עָשִׂיתִי עֲבוֹדָה עִם עַצְמִי לְפִי הַתַּרְגִּילִים הָאֵלּוּ. זֶה לֹא תָּמִיד הָיָה קַל, אֲבָל זֶה הֵבִיא לִי תּוֹצָאוֹת: הִתְחַלְתִּי לְהַרְגִּישׁ שִׁנּוּי מַמָּשִׁי בַּחַיִּים שֶׁלִּי:
רָמַת הַלַּחַץ וְהַתַּחֲרוּתִיּוּת שֶׁלִּי יָרְדָה, רָמַת הַנַּחַת-רוּחַ וְהַשִּׂמְחָה עָלוּ, וְנִהְיֵיתִי הַרְבֵּה יוֹתֵר מוּדָע לְעַצְמִי וְלַדְּרָכִים שֶׁלִּי לְהִסְתַּכֵּל אַחֶרֶת עַל הַמְּצִיאוּת.
סוֹד “מוּל-עִם-רַק” נִרְאֶה לִי מֵעֵין אַב-טִיפוּס לְכָל מַצָּבֵי הַחַיִּים, וַאֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁהוּא כְּלִי מְצֻיָּן שֶׁיָּכוֹל לַעְזוֹר לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵאִתָּנוּ לִחְיוֹת חַיִּים הַרְבֵּה יוֹתֵר אֵיכוּתִיִּים.
בְּהַצְָלחָה לכֻלָּנוּ!